הרב חגי לונדיןעל פי רוב, התפיסה הדתית המקובלת מזלזלת בחזות האסתטית. על פניו נדמה כי התעסקות ביופי חיצוני מסיטה את האדם מן העיקר, הלא הוא המימד הפנימי-רוחני של החיים. בהתאם לזאת, התעצבה במהלך הדורות גישה תורנית הרואה ביופי דבר המזיק להתפתחות הרוחנית או לכל הפחות דבר זניח. למרות האמור לעיל, מצויים מקורות תורניים אשר דווקא מדגישים את חשיבות היופי, כדוגמת אמרת חז"ל: "דירה נאה, אישה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של האדם" (ברכות נז, ב); בית המקדש מכונה "נויו של עולם" (זבחים נד, ב) וכו'.
על מנת להבהיר כיצד מתיישבות הגישות הסותרות הללו, יש להתבונן תחילה במהות היופי. מהו למעשה יופי? במבט מעמיק נבחין כי יופי משמעו הרמוניה; כלומר תחושת היופי נולדת באדם בעת בה הוא חש כי קיימים כוונה וסדר מאחורי הדברים. על מנת שדבר ייחשב כ'יפה' זקוק הוא שתהיה כוונה כלשהי מאחוריו וזאת מפני שהגדרת היופי היא צירוף של פרטים רבים לתמונה הרמונית אחת. הרב קוק (שמונה קבצים ח, נה), כותב: "אין מרגישים את היופי של העולם, כי אם לפי המידה של יופי שיש בפנימיותה של הנשמה; שבאמת כל היופי שבעולם, הוא רק התגלות מִצערה (מועטה) מיופייה של הנשמה". רוצה לומר: ההרמוניה והשלמות, המתגלות בעולם החיצוני, הינן שיקוף חיוור של ההרמוניה והשלמות המצויות בעולם הפנימי. היופי החיצוני הינו רק הגורם המוציא מן הכוח אל הפועל את יפי-הנשמה (בכך שמשקף לאדם את המצוי בפנימיותו).
מדוע אם כן האינסטינקט הדתי, וכן רבים מספרי המוסר התורניים, מסתייגים מהעצמת ערך היופי? הרב קוק (עין איה ברכות א, פרק שלישי פסקה לו) תולה זאת במעמדו המוסרי של האדם: "הנה לפעמים יצטרך האדם כדי להדריך עצמו בהדרכה מוסרית, לגרוע עיניו מכל הרגשת יופי של החושים, בפרט במקום שיוכל לעורר רוחות פורצות גדרות התורה והמוסר. אמנם הגיבור וחסיד עליון אשר גבר בשלמות, אינו צריך לאבד מנפשו שום הרגשה טבעית. הוא יכיר את ערך היופי לפי תכונתו ושימושו במציאות, ושולט גמור הוא להגביל ערכו רק למשפט החכמה והשלמות". כלומר, לעיתים, על מנת שלא להיסחף אחר החוויה החומרנית ראוי לאדם לצמצם את ההנאה ממראות אסתטיים, בעיקר במקום בו יש חשש שיגרום הדבר לפריצת גדרים תורניים; לעומת זאת, האדם החסיד, שהתגבר באופן מוחלט על יצריו, מסוגל ליהנות מן היופי מצד ההיבט הרוחני המצוי בו ולא מצד הנטייה החושנית – ולכן "אינו צריך לאבד מנפשו שום הרגשה טבעית".
במקום אחר (אורות התחייה טו) מוסיף הרב קוק תנאי נוסף: "כשכוח ישראל גדול, ונשמתו מאירה בקרבו… במקדש וממשלה, בנבואה וחכמה – אז ההתרחבות לצד החול, לענוגי החושים הרוחניים והגשמיים… כל אלה טובים הם ומסוגלים להרחיב את אור הטוב. משחשך האור, משגלתה שכינה, משנעתקו רגלי האומה מבית חייה, החל הצמצום להיות נתבע". במילים אחרות: במצב בו השכינה שרויה בעולם, בזמן בו קיים בית המקדש, – יש מקום להופעת מימד הקדושה גם במערכות החיים החיצוניות והיופי בכללם. בזמן הגלות, בו מפסיקה "חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמיים" (ברכות לב, ב) – יש צורך להגביל את הנאות החיים מתוך חשש שמא ימשכו הם את האדם אל עבר הסתאבות חומרנית ולכן "כל יופי טבעי וחשקו עלול להאפיל את אור הקודש ותם הטהרה והצניעות" (אורות התחייה, שם).
(קרח תשסט)
