הרב חגי לונדיןתורה היא דבר נפלא. התורה פותחת לאדם פתח לעולם עליון, למרחבים אינסופיים. התורה נמשלה למים, למטמון זהב, לאור השמש. התורה היא החיים. היא הכלי שבעזרתו אנו מסוגלים לצאת מעולמנו האנושי-סובייקטיבי ולגעת בנצח.
דווקא בגלל זאת לימוד תורה איננו יכול לבוא בקלות. לא ניתן לצאת מהצדדים הנמוכים של האישיות אם האדם נותר פסיבי. הדרך היחידה ליצור שינוי בנפש היא באמצעות עבודה קשה. זוהי עבודה מלאת חדוות-יצירה. מלאת שמחה. אבל עבודה קשה. 'אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם' מתבטאים חז"ל. כאשר אדם ניגש לתורה הוא חייב לבוא עם מוכנות נפשית ליצור שינוי בחייו: שינוי בדעותיו, ברגשותיו, במעשיו; לבוא עם מוכנות ליצור מהפך באישיות, מהפך שייתכן שידרוש בשלב ראשון שידוד מערכות טוטאלי.
זהו תהליך לא פשוט. לכן לעיתים אנו מוצאים אנשים הבורחים מן התביעה הזו באלף ואחת דרכים: 'מחליקים' הלכות; מתאימים את התורה לטרנד התרבותי הנוכחי; מסבירים בכובד ראש כי כישלון תורני משמעותו 'זרימה' ויצריות פשוטה הינה בעצם 'חיבור אותנטי' לעצמיות וכו' וכו'.
בדיוק לשם כך יש פעם בשנה תיקון ליל שבועות. פעם בשנה אנו לומדים בזמן לא נוח בעליל – בלילה. שיבוש סדר היום שלפני ואחרי ליל שבועות (6 שעות שינה לפני הלילה + 48 שעות אחריו כדי להתאושש); כל אלה לכאורה לא מצדיקים את 4 שעות הלימוד נטו (במקרה הטוב) של ליל שבועות, שגם הם רוויי עפיצות. אבל מסתבר שכן. תיקון ליל שבועות אינו רק לימוד כמותי. יש כאן אמירה חינוכית: כדי לקבל את התורה זקוקים פעם בשנה להתגבר על החולשות, להתגבר על הלילה. ומי שמתגבר על הלילה גם יראה את אור היום.
(במדבדר תשעג)
