המושל והמנהיג

הרב ד"ר אמיר משיח
רב ביהכנ"ס לצעירים, פ"ת; מרצה במכללת אורות

בפרשתנו מבקש משה רבנו מהקב"ה שימנה מנהיג במקומו לעם ישראל. משה, כמנהיג ישראל במשך ארבעים השנים הראשונות והקשות של הולדת עם ישראל, מבין בחוכמתו שזמנו עבר. "וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ". הוא ניסה בכל מאודו להמתיק את גזר הדין, אך בסופו של דבר הוא משלים איתו. עתה, כמנהיג דגול, הוא אינו עוסק במסיבות פרידה או בבכייה על העבר. הוא מפנה את מבטו אל העתיד. מתוך עמדת בגרות מנהיגותית נדירה, הוא פונה לה' ומבקש שימצא לו מחליף. הוא גם מציב מעין דרישות לתפקיד הקשה, שהמנהיג הבא יהיה אדם שיוכל להנהיג את העם בכל שדות הפעילות שיידרשו ממנו, בשגרה או בקרב. ובנוסף, שיהיה אדם שיוכל להכיל את כל העם על כל החילוקים והגוונים הרבים שבישראל:
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה".
רש"י על אתר מבאר מהו עניין "אלוהי הרוחות", שאותו מזכיר משה: "אמר לפניו: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו". סובלנות והכלת כל ישראל, עם כל השוני, זוהי בקשת משה, רגע לפני שהוא יורד מעל במת ההיסטוריה.
סובלנות היא בודאי תכונה חשובה והכרחית לכל מנהיג, אולם מעניין לראות את הדיאלוג של מלך כוזר והחבר, עת דנו בדמויות עובד ה', החסיד והמושל בישראל, כפי שהופיע בספרו של ר' יהודה הלוי, הכוזרי (מאמר ג' פסקאות א-ה):
"אמר החבר: מנהג העובד אצלנו, איננו נגזר מן העולם, שלא יהיה למשא עלינו ויהיה למשא עליו וימאס החיים שהם מטובות הבורא, וזוכר טובתו עליו בהם, כמו שנאמר: "את מספר ימיך אמלא", "והארכת ימים". אבל אוהב העולם ואריכות הימים מפני שהוא מקנה אותו העולם הבא, וכל אשר יוסיף טובה יעלה מדרגה לעולם הבא…
אמר הכוזרי: אם כן ספר לי מעשה החסיד שבכם היום.
אמר החבר: החסיד הוא, הנזהר במדינתו, משער ומחלק לכל אנשיה טרפם וכל סיפוקם, וינהג בהם בצדק, לא יונה אחד מהם, ולא ייתן לו יותר מחלקו הראוי לו, וימצאם בעת צרכו אליהם שומעים לו, ממהרים לענותו בעת קראו, יצום ויעשו כמצוותו, ויזהירם ויזהרו".
המלך תמה על תשובתו של החבר שהרי היא לא הייתה ממן השאלה: "אמר הכוזרי: על חסיד שאלתיך לא על מושל?!". עונה לו החבר:
"החסיד הוא מי שהוא מושל, נשמע בחושיו וכוחותיו הנפשיים והגופניים, ומנהיגם ההנהגה הגופנית, כמו שנאמר ומושל ברוחו מלוכד עיר. והוא המוכן לממשלה, כי אלו היה מושל במדינה היה נוהג בה בצדק כאשר נהג בגופו ונפשו…".
ההנהגה מתחילה בנו. כל אחד ואחד מצווה למשול בגופו וברוחו, ורק עתה, לאחר שימשול בעצמו, יכול הוא להמשיך הלאה את מלאכת השלטון ולמשול בקהילה, בעיר ובמדינה. אם המושל אינו מסוגל למשול בכוחותיו הגופניים וביצריו, והוא משועבד לצרכיו הפיזיולוגיים או לפרצי רגשות כאלה ואחרים, כיצד יוכל אפוא לשלוט על עדה או עם? איזה אמון יכולים הם לתת לו אם בעצמו אינו מסוגל לשלוט? לעומת זאת, אדם שהוא מושל בכל אשר לו, בנפשו, בגופו וביצריו, יוכל גם יוכל להמשיך ולמשול בקהלים שונים, והם עצמם אף יבקשו זאת ממנו.
גם כל אחד ואחד מאיתנו הוא מושל ברמה זו או אחרת. יש המושל אך בעצמו; יש המושל על בני ביתו; ויש מנהיגים המושלים בעמים ובארצות. אך אסור להפוך את הסדר של העובד-חסיד-מושל: מתחילים באני העצמי, ולאט לאט מטפסים על סולם ההנהגה. אכן, מי שיטפס בסולם זה על פי הסדר שהוצג, יעמוד בכבוד גם בדרישתו של משה רבנו: "מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו".
(פנחס תשע)