אתון בסימן שלוש

חז"ל מפרשים ודורשים כל פסוק בפרשה בגנותו של בלעם, והוא זכה לתואר – בלעם הרשע. התנהלותו הנבואית כגדול נביאי הגויים, נראית לכאורה ללא דופי. מהיכן אם כן שאבו חז"ל את קביעתם הנחרצת?
מתוך שלושת חלקי הסיפור של בלעם, רק חלק אחד בלבד מעיד על רשעותו, סיפור האתון. בחלק א' של הסיפור, אין בלעם עוסק בניסיונות לברך, אלא בניסיונות התקשרות וקבלת מנדט ליציאה לדרך בלבד. בחלק ג' הוא עוסק בריטואל בלבד, בהקרבת קורבנות ובמסירת הדברים כפי שהם מושמים בפיו.
האתון הוכיחה את בלעם באופן מנומס על יחסי העבודה התקינים ששררו בין הרוכב לאתונו מאז ומעולם. זהו כישלונו המפורש של בלעם המעיד על תכונותיו האנושיות. כאן מתגלית רשעותו על ידי בהמה טמאה המדברת אליו. שיא 'המוזרות' בפרשתנו הוא כמובן- 'פי האתון'. אם נוסיף לכך את הדרשה שלפיה 'פי האתון' היה אחד מעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, נוסיף מבוכה על מבוכה.
הסיפור של האתון הוא לכאורה 'סיפור בתוך סיפור'; התורה 'סידרה' אותו דווקא במקום זה, משום ששם נמצאת נקודת המפנה הספרותית. זאת ועוד, המספר הטיפולוגי בפרשת בלעם הוא 3: 3 משלחות, 3 ניסיונות של האתון להימנע ממפגש עם המלאך, "3 רגלים", ניסיונות של בלעם לקלל. מכאן ש'פי האתון' נמצא בפרשה ובמקום הנכונים.
מפרשת 'פי האתון' אנו למדים על מידת חופש הבחירה של הנבואה האוניברסאלית ובוודאי היהודית. הנביא העצום מגלה לחרדתו כי 'דרך ארץ קדמה לנבואה'. כל ניסיונות העקיפה לצו של הא-ל, נוצרו בשל גאוותו. הוא סרב להיכנע לגבולות חופש הבחירה שלו כנביא. לקח זה הוא עתיק יומין וימיו כימי עולם, עד כדי כך שהקב"ה הכין את הכלים ללמדו כבר 'בערב שבת בין השמשות'. שלושת ניסיונות האתון להימנע מלהתנגש במלאך ודיבורה המפורש והניסי הם תמונת הראי ההפוכה של שלושת הניסיונות של אדונה להתעלם מציווי הא-ל המפורש.
פרשת בלעם מגיחה לעולם לאחר מתן תורה ולפני כיבוש הארץ. עמלק בא לאחר יציאת מצרים ולפני קבלת תורה. עמלק רצה להשמידנו כעם ולמנוע מאיתנו את קבלת התורה. בלעם ושולחיו רצו למנוע מעם זה את החולייה השלישית, את כיבוש ארץ ישראל, את הגשמת החלק השני בהבטחת הא-ל לאבות. הנוסחה השלמה: עם, תורה וארץ, עמדה בסכנה.
(בלק תשעט)