יחסי הציבור והיחיד

מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא – מדברי מורנו הרב עמיטל הי"ו למדנו כי בפסוק זה מצוי המתח הגדול בין הקולקטיביות לבין האינדיווידואליזם. חלקו הראשון של הפסוק מתייחס למספר הכללי של הכוכבים. אין מדובר בשמות פרטיים, כי אם בהתייחסות למספר הגדול של הכוכבים המצוי בשמיים. יש משמעות גם לגודל ציבור הכוכבים הגדול – ככל שרב מספרם הוא בעל עוצמה גדולה יותר, הוא מהווה יישות שלא ניתן להתעלם ממנה, הוא מתגבש ככוח הפועל במציאות. ברם, להתייחסות אל קולקטיב יש מחיר יקר מאוד והוא מחיר איבוד מעמדו של היחיד ושחיקתו. בשעה שמתבוננים על המערכת כולה, ולא שמים לב למעמדם של הפרטים בה, מתקשח הלב ודריסת האדם היחיד הולכת ונעשית תופעה שכיחה. לפיכך, בשעה שמנה משה רבנו את עם ישראל במדבר מנה אותם בשני מישורים – מישור אחד הוא "…ויהיו כל הפקדים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמישים". פסוק זה אינו מתייחס אל כל יחיד ויחיד, אלא אל המספר הכולל של עם ישראל. גם בשעה שמנה כל שבט בפני עצמו צויין המספר הכולל. במקביל נאמר כי המניין התמקד במשפחותם לבית אבותם – כאן לכל איש יש שם וכל משפחה סובבת סביב המבנה המיוחד שלה. המפקד במדבר לא ביטל את זהותו של היחיד, והתייחס אליו כאל בעל שם פרטי ומיוחד. רק כאשר מצויים שני המרכיבים כאחד – הזהות הציבורית והייחודית הפרטית – מתארגן עם ישראל סביב המשכן. יש לזכור כי גם במניין זה לא נמנו הכל, שכן נמנו רק יוצאי צבא, ועל כן נשים וילדים לא היו במניין. סיבת הדברים מבוארת ברמב"ן – מניין זה הוא תחילת ארגון מחנה המלחמה בישראל, ועל כן ההתייחסות היא רק למועמדים להילחם כיוון שדרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אישה לעשות מלחמה, ובוודאי שלא הילדים – לא נמנו. הדבר מבליט עוד יותר את העובדה כי גם כאשר מדובר בצבא שבוודאי יש משמעות לגודל הכוח הצבאי ולארגונו לא נמחקת זהותו של היחיד.
עיקרון זה אנו יכולים להמשיך להיבטים שונים ונוספים של ארגון המדינה היהודית. בשבועות האחרונים מתפרסמים הישגים כלכליים מרשימים, כשהמשמעותי ביותר ביניהם הוא שיעור הצמיחה. שיעור צמיחה זה מלמד על תוצאות חיוביות מאוד של המדיניות הכלכלית, ועל הקשר הקיים בין שחרור המשק, הפרטה, צמצום קצבאות ועניינים אחרים למאקרו כלכלה. ראוי שר האוצר הקודם לדברי שבח על הישגיו, ולהכרת תודה על שהוציא אותנו מבור תחתיות. אולם מפקד עם ישראל במדבר מלמד כי אין אנו בונים מציאויות ברמת המאקרו בלבד. בפנות התורה גם לשמות ולבית אבותם אנו למדים כי תשומת הלב שלה ניתנת גם לפרט, וגם למי שמשלם את המחיר. כשם שבמחנה המלחמה אין התורה מתנכרת למציאות המיוחדת של הפרט, ופותרת את הנזקקים לכך משרות צבאי (חתן, ירא, בונה בית ולא חנכו וכדו') כך גם הדבר במישור הכלכלי. אין אנו יכולים לעצום את עינינו מלראות את דריסת היחיד שהייתה בתוכנית זו, ומבחינה מסוימת אף ממשיכה היום בתוכניות שונות בתחום התעסוקה. התורה מלמדת כי היא מוכנה לוותר על הישגים מסוימים בעולמו של הציבור, אם היחידים נאלצים לשלם מחיר שלא ניתן לעמוד בו. קשה אמנם לקבוע את היחס המדויק, אולם לא ניתן לסבול מדיניות שאין היא שוקלת לוותר על חלק ממטרותיה ובלבד שלא יירמס כבודם של הצועדים בצידי הדרך. זו גם צורת ההתבוננות הראויה בתוכנית הכלכלית, והקריאה לממשלה להעצים את עולמם של הפרטים אך במידה שלא תבטל את המבט הכלכלי הציבורי. בשבת בה נוצקים יסודות מחנה ישראל ראוי לבחון עמדה זו בכל תחום הדן ביחסי הציבור והיחיד.

במדבר תשס"ו