הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)סיומה של פרשת נשא מקשר אותנו בקשר הדוק לחג השבועות, זמן מתן תורתנו. לפי חלק מרבותינו הראשונים (רמב"ן בהקדמתו לביאור התורה, ורמב"ם בהקדמתו לביאור המשנה), התורה ניתנה בכמה חטיבות. החטיבה הראשונה של התורה נמסרה בהר סיני, ומני אז נמסרה התורה שלבים שלבים למשה, באופן שמתואר בסוף פרשתנו (במדבר ז, פט): "וּבְבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו".
תהליך ההתגלות המתואר בפסוק זה מחייב בחינה לשונית. בפשטות דומה שהקב"ה היה מדבר עם משה, דיבור חד-צדדי, מלמעלה למטה. כך הורו שניים מגדולי פרשנינו, רש"י וראב"ע. רש"י כתב על המלים "וידבר אליו", בשם הספרי, ובדומה לזה גם בספרא: "למעט את אהרן מן הדברות". כלומר, למען הסר ספק – רק עם משה דיבר הקב"ה. בדומה לזה כתב ראב"ע, "כן היה משפט הדבור תמיד", כלומר התורה שבה והדגישה שהדיבור היה ברגילות עם משה, ולא עם אחרים, ובאותו מקום.
הש"ך אף הגדיל לעשות וביאר על פי כפילות לשון הכתוב שניתנה כאן הוראה מוסרית ופדגוגית למשה, שלא יורה לישראל את התורה עד אשר יחזור עליה בעצמו.
אולם, קיימת פרשנות אחרת, נועזת, לתהליך ההתגלות, שדומני שערך רב לה בהקשר של חג השבועות. כך כתב רבנו בחיי על אתר:
"ויתכן לפרש […] כי משה הוא המדבר, ובא להורות מעלת משה על כל שאר הנביאים, כי לא היה נרתע ונבהל בנבואתו מלהשיב, כענין שכתוב (שמות לג, יא) 'ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו', ודרך האדם עם חבירו – זה מדבר וזה משיב. וכן אמר בכתוב הזה כי הקול היה מדבר אל משה מעל הכפורת מבין שני הכרובים, 'וידבר אליו', כלומר ומשה מדבר אליו מיד בכל עת שירצה".
בלשון בת ימינו ניתן אולי לנסח את הדברים כך: מתן תורה לא היה מעשה חד-צדדי, של מסירת תוכן א-להי מוחלט מלמעלה, כי אם התורה נבעה כתוצר של השיח בין הקב"ה למשה רבינו. אם יתפלא השואל, הכיצד אנו קובעים שהתורה נוצרה כתוצאה משיחה עם משה, והיא איננה דבר ה' בעצמו?
מצאנו בנקודה זו לרבנו בחיי תנא דמסייע, הגם שהיה מאוחר ממנו בהרבה, והוא הנצי"ב מוולוז'ין על אתר. כך כתב הנצי"ב:
"ובבא משה וגו' לדבר אתו. לשון אתו משמעו שניהם מדברים […] שהוא תורה שבע"פ, שהיה משה שואל והקב"ה משיב. או שהיה משה למד בשפע רוח הקודש מן השמים. ואמר הכתוב שהיה משה רגיל בכל יום לבא לאהל מועד, לתורה שבע"פ שאין לה תכלה וקץ".
גישתו של הנצי"ב מעדנת את הרעיון הנועז של רבנו בחיי, ומציבה את מעורבותו של משה בתחום התורה שבעל פה בלבד, תחום שדורש לא רק שינון ובקיאות, כי אם גם הבנה מעמיקה, שמתלבנת רק כתוצאה מדיאלוג מעמיק, משאלה ותשובה (הנצי"ב חוזר על רעיון זה ביתר ביאור להלן במדבר יא, יז).
אולם, עדיין עלה לנו מתוך דברי הגאונים הללו שהתורה משקפת מפגש בין הקב"ה לאדם, ואין מקומה עם המלאכים. הבנה זו, לפיה התורה דיברה בלשון בני אדם, מאפשרת הטמעה מעמיקה יותר של יסודות התורה בנפש, ובכך מאפשרת ממשק מעמיק בין הקב"ה לאדם.
חג השבועות, זמן מתן תורתנו, הוא זמן של שיח עם הקב"ה. מלך מלכי המלכים מוריד ומאציל עלינו תורה, ואנחנו נתבעים לענות, להגיב ולבחון את יישומם של רעיונות התורה בעולמנו.
(נשא תשסט)
