פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)מעשה ביהודי שחי בתקופת שלטון האימים והפחד של סטאלין, שהיה יורד בכל בוקר אל הכיכר האדומה במוסקבה, קונה את העיתון "פראבדה", מציץ לרגע בעמודו הראשון, ומיד לאחר מכן זורק את העיתון לפח האשפה הסמוך. לאחר כמה ימים, לא התאפק עוד מוכר העיתונים ושאל: "איני מבין, בכל בוקר אתה קונה עיתון, אך לאחר כמה שניות מביט בו לשנייה ומיד משליך אותו. לא חבל לך על הכסף? מה אתה מחפש?". "אני מחפש מודעות אבל, לדעת מי מת", השיב היהודי. "אבל", המשיך המוכר והקשה: "מודעות האבל הן בעמוד 15?". "לא", השיב היהודי, "המודעה שאני מחפש תהיה בכותרת גדולה בעמוד הראשון, עם תמונה".
אמור לי כיצד מגיב אדם לפטירת פלוני, ואומר לך מי היה. תיאורי הקבורה, הבכי, האבל והמספד על פטירתו של אדם תופסים מקום נרחב בעולמה של יהדות. למן התיאור המפורט על אברהם אבינו, שרוכש את מערת המכפלה לשם שרה אשתו, ובא "לספוד לשרה ולבכותה", דרך תיאור פטירת אברהם עצמו בשיבה טובה וקבורתו בידי שני בניו, כשיצחק – בניגוד לסדר הבכורה, ניצב בראש ("בראשית כה, ח-י: "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו, וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא"), פטירת יצחק כשהוא "שבע ימים" וקבורתו בידי שני בניו, כשעשיו בראש (בראשית לה, כט: "וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו".
מכאן ואילך, נתרבו תיאורי הפטירה וההסתלקות, של גדולי ישראל וחכמיה, תנאים ואמוראים, חכמי הלכה ויודעי ח"ן. ועד כדי כך החשיבו אותם, שלפני כשמונים שנה קיבץ ר' בנימין מינץ (מנהיגה הנערץ של תנועת "פועלי אגודת ישראל",ח"כ ושר בממשלות ישראל) כעמיר גורנה את תיאורי הסתלקותם של צדיקים שונים אל מקום אחד למסכת מרתקת.
בפרשתנו מתוארים דרכי הסתלקותם של שניים ממאורות האומה: מרים ואהרן. בדומה לשרה ורחל אמנו, עצם ציון פטירתה של אישה אינו מן התופעות השכיחות בעולמו של מקרא. קל וחומר, כאשר מדובר במי שלכאורה הייתה טפלה בנביאות ובהנהגה לשני אחיה, משה ואהרן. ואכן, הכתוב מקמץ במילותיו, ומסתפק בתיאור קצרצר, לקוני, כמעט טכני: "וישב העם בקדש, ותמת שם מרים ותקבר שם". איננו יודעים האם אמרו עליה דברי מספד ומה אמרו, האם בכו ולמשך כמה זמן. את שהחסיר הכתוב, ניסו חכמים (והפרשנים בעקבותיהם) למלא, ואמרו שמיתתה מכפרת בדומה לאפר פרה אדומה שפרשתה נסמכה לה. ואף מרים "בנשיקה מתה" ולא נאמר בה "על פי ה' " כשם שנאמר במיתת אהרן, לפי שאינו "דרך כבוד של מעלה".
לצד תיאורה הקצר של מיתת מרים, מאריך הכתוב בתיאור פטירת אהרן (כ, כה-כט): "קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר. וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' וַיַּעֲלוּ אֶל הֹר הָהָר לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה. וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר. וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל". באוזני הקורא הרגיש מהדהדת פרשה זו את פרשת העקידה, של אב ובנו העולים לראש ההר, כשרק אחד מהם – במקרה זה האב ולא הבן – אמורים לשוב הימנו.
כדרכם, נתנו חז"ל עיניהם ולבם על כל פרט ופרט בפרשה, ודרשוהו בפנים מרובות. את ראייתם – "ויראו כל העדה כי גוע אהרן" – מתארים חז"ל (במדבר רבה יט ורש"י על אתר) כניסיון לתאר את אי רצונם, או שמא אי יכולתם, להאמין בהסתלקות הצדיק: "כיוון שירדו משה ואלעזר מן ההר, נתקבצו כל הקהל עליהם ואמרו להם: היכן אהרן? אמרו להם: מת. אמרו: היאך מלאך המוות יכול לפגוע בו? אדם שעמד במלאך המות ועצרו דכתיב (במדבר יז) 'ויעמד בין המתים ובין החיים', אם אתם מביאין אותו – מוטב, אם לאו נסקול אתכם! (כדרכו, "עידֵן" מעט רש"י את עוצמת המעמד וחריפותו, והשמיט בפירושו את איום הסקילה). באותה שעה עמד משה בתפילה ואמר: ריבונו של עולם, הוציאנו מן החשד. מיד פתח הקב"ה את המערה והראהו להם שנאמר ויראו כל העדה כי גווע אהרן".
גם את הביטוי הנדיר יחסית, "כל בית ישראל", דרשו חכמים כמייחד את דמותו של אהרן: "כל בית ישראל – האנשים והנשים, לפי שהיה אהרן רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו".
אכן, התורה מדגישה, לכאורה שלא לצורך, שבכי ומספד זה נמשכו "שלושים יום", ומיד לאחר מכן עוברת לתיאור המשך תלאות בני ישראל במדבר. ללמדנו, שאבל ובכי ומספד ראויים לשעתם, ומצווה גדולה יש בהם, אך בד בבד "גזרו על המת שישתכח מן הלב". לפי שהתמקדות יתירה במת, אבלו, בכיו ומספדו, עשויים להביא את האדם לידי שקיעה אינסופית, נקרופיליה אובססיבית מדכדכת, ספוגת מרה שחורה, וחיטוט כואב, חסר טעם ומיותר בנבכי העבר.
תורת ישראל – "תורת חיים" היא, ולפיכך היא מצווה עלינו: "שלושים יום", הא ותו לא. פרק זמן קצוב, חודש ולא יותר, שלאחריו יש לקום מן העפר, לנער את אבק חורבות העבר, ולהתבונן מתוך תקווה, פיקחון ופיכחון, אלֵי עתיד.
(חוקת תשע)
