הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)דמותו של פנחס היא דמות הקנאי האולטימטיבי, שאיננו יודע פשרות, ושמחרף נפשו למען נקיון המחנה. לפיכך אין זה מפתיע שלאורך הדורות רבים מהקנאים נתלו בדמותו, וראו עצמם ממשיכיו ויורשיו הרוחניים. יש אף מי שזכה בידי חז"ל להיות מוצג כזהה לפנחס, הלא הוא אליהו הנביא. כך מובא במדרש אגדה לבמדבר (פרק כה):
"אמר ריש לקיש: הוא פינחס הוא אליהו. אמר לו הקב"ה 'אתה נתת שלום ביני ובין בני ישראל, אף לעתיד לבוא אתה עתיד ליתן שלום ביני וביניהם', שנאמר: 'הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא' (מלאכי ג, כג)".
אולם, דומני שדווקא מדרש זה (ומדרשים נוספים שדומים לו) מלמדים אותנו תכונה חשובה על תכונת הקנאות המיוחדת של פנחס. על אף מעשהו הקיצוני של פנחס, הריגת זמרי וכזבי, מכל מקום הכתוב מעיד עליו כמה פעמים עדות מרתקת (במדבר כה, ז-יג):
"וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה […] וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל […]וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם […] תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא-לֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
שבע פעמים מעיד הכתוב על כך שמעשהו של פנחס היה מתוך העדה, למען בני ישראל, לשם כפרה על בני ישראל, ובתוכם. לפנחס היו, כך על פי עדות הכתוב, שני מניעים מרכזיים: הקנאה לה', והרצון לכפר על בני ישראל. יתר על כן, ככל הנראה לפנחס היה מניע אחד בלבד, קנאה לה' ולנוכחותו בתוך בני ישראל. ברית השלום לה זכה פנחס איננה עומדת בסתירה למעשה שלו. היא פועל יוצא מתבקש מתוכו. פנחס ראה לנגד עיניו דבר אחד בלבד: שלמות האומה, השראת השכינה בתוכה. על אף המצב הקשה שבו היה העם נתון מבחינה רוחנית, הבין פנחס שיש רק חוטא אחד. זמרי. העם, הציבור, איננו חוטא ("ובצד הכלל אין חטא, כי החטא הוא בפרטים, אבל בכללי לא שייך חטא", מהר"ל מפראג, דרך החיים ב, ד).
מנגד, אליהו הנביא הוא זה שממאן לקבל את עם ישראל כצורתו, כמו שהוא. הוא מתעקש על רצונו לקנא לה', ועל חוסר המסוגלות שלו להתמודד עם העם החוטא והנבער. זו הסיבה שבגינה אחרי ההתגלות המבהילה בהר חורב נשארת עמדתו של אליהו נחרצת כשהיתה קודם לכן (מלכים א יט, י, וכן פס' יד): "וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱ-לֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".
פסוק וחצי לאחר מכן מודח אליהו מנבואתו, ומצווה "[…] וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ". לא לידך, לא אחריך ולא במקביל אליך. תחתיך. כלומר – במקומך.
המדרש שהבאנו לעיל רק ממחיש נקודה זו, שכן הוא משווה בין פנחס לאליהו… שלאחר מותו! "אף לעתיד לבוא אתה עתיד ליתן שלום ביני וביניהם". כלומר, בחייו לא הצליח אליהו להגיע למדרגת פנחס, רק לאחר מותו. יש לשים לב, המדרש לא אומר שאחרי מותו אליהו מפסיק להיות קנאי. נהפוך הוא. אם לא היה קנאי לא היה מקום למשוואה עם פנחס. אלא שלאחר מותו הופך אליהו לקנאי אמיתי, קנאי לחיבור העמוק בין עם ישראל לקב"ה, ולחיבור העמוק שלהם אחד עם השני.
ב"ה, לא חסרים קנאים אנחנו, וכך היה עם ישראל לדורותיו. עם זאת, יש קנאה ויש "קנאה". יש קנאת אמת ויש קנאה לשם הקנאה. מהו המדד? את זאת מגלה לנו פנחס. קנאת אמת היא היכולת להבין שהקנאי איננו נגד, איננו מדיר ציבורים שלמים מעבודת הקודש, איננו מכנה בכינויי גנאי את ישראל. הקנאי האמיתי לא מתעסק במי עובד את ה' טוב יותר, מי פחות טוב, ומי לא מגיע למדרגתו באהבת ה' וביראתו. הקנאי האמיתי אוהב את כלל ישראל. הקנאי האמיתי מקרב לא רק רחוקים, אלא גם קרובים. קרובים אליו בדעת ובמראה, אפילו אם הם מעיזים לחשוב קצת אחרת ממנו. כי הוא קנאי לאמת ה', הוא קנאי באהבת ישראל. הוא קנאי אבל בשום אופן לא לרחק.
הקנאי האמיתי מבין שהוא עובד למען עם ישראל, שאם רק יוכל להתחבר יותר לכלל ישראל, אם רק יוכל להרבות אהבה ואור, ולא להתפלג ולקרוע, יממש טוב יותר את קנאתו. הקנאי האמיתי לא קורע קרעים באומה, ובווודאי שלא שמח עליהם. הקנאי האמיתי בוכה על הקרע ומחבק את הפלגים, גם את הרחוקים וגם את הקרובים (זה הרבה יותר קשה). כי הוא מקנא בתוך העדה ולמענה, ולא נגדה. הוא יודע רק מי אחיו וחברו, ולא מי יריבו ושונאו. פשוט אין לו כאלה…
קנאי אמיתי אוהב אפילו את ה"קנאי" האחר, המדומה. את זה ששונא אותו ומבקש להדיר אותו ומכנה אותו בשמות. מה לעשות, קנאה זו דרך חיים.
(פנחס תשסט)
