הקביעה המוסרית הפותחת את דברי משה רבינו בתשובתו לבני גד ובני ראובן מהווה את הסיבה הראשונית לחובת השרות הצבאי. חובה כמובן לבסס את חובת השרות גם על קומות גבוהות יותר, כמו ההלכה המחייבת את היציאה למלחמת מצווה למען עזרת ישראל מיד צר, וכללותה של מצוות ישוב ארץ ישראל. ברם, ישנה תשתית עמוקה יותר לחובת ההתגייסות, והיא פשוט שאלת ההוגנות: אחרים מחרפים את נפשם למות למעננו, ואנחנו לא נהיה כשירים ומגויסים לעשות זאת בשעת מלחמה ? משה רבינו מלמד בתורה הקדושה את התשתית היסודית של יראת שמיים – המוסר הטבעי והפשוט. מתשתית זו נבנות קומות נוספות של הלכה, קדושה, טהרה, דביקות עילאית – אך אין כל אלה מחליפים את היסוד הבסיסי של חובת השרות הצבאי בשעת מלחמה להצלת חיים.
דברים אלה אינם מכוונים כנגד שיטות הפוטרות עצמן משרות צבאי. הן אחראיות ליראת שמיים שלהן, ולא מישהו מבחוץ צריך להיות המוכיח בשער. יעשו הן את חשבון הנפש שלהן מול ריבונו של עולם ויכריעו את דרכן. הדברים מכוונים לשני עניינים מרכזיים אחרים. ראשון בהם הוא המשקל היסודי והפשוט של המוסר הטבעי. יראת שמיים אינה מבטלת את החובה הבסיסית לעמוד בתביעות הראשוניות ביותר של הקיום האנושי. פרשת השבוע שלנו מלמדת שאותם יסודות של צדקה ומשפט שהם מורשה לנו מאברהם אבינו ע"ה ממשיכים להיות בסיס קיום האמוני גם לאחר מתן תורה, ואין אנו פטורים מהם כלל וכלל. אמת הדבר שסוגיה זו מסובכת יותר, בשל העובדה שלא כל מה שדומה כמוסר טבעי הרי הוא כזה, אולם ישנם טיעוני יסוד של מוסריות טבעית מחייבת שאין אנו רשאים להתחמק מהם ולבטל את מרכזיותם.
שני בהם הוא העולם הרוחני הקשור בשרות הצבאי. שרות צבאי היונק מעולם רוחני – בין מבסיס המוסריות הטבעית ובין מהקומות הגבוהות יותר של מצוות התורה – הוא שרות צבאי אחר. המציאות הצבאית שוחקת מאוד, קשורה בתרבות אחרת, וכאשר מדובר בשעת מלחמה הוא כרוכה בשפיכות דמים, באכזריות ובאגרסיביות. לא זו הדמות שאנו מבקשים להיות, ולא משם צריכה המוטיבציה לשרת להילחם. לעומת זאת, כאשר באותן שעות נוראיות בהן נאלצים להילחם יונקים מעולם רוחני, המבאר מה טיבה של מלחמה זו, למה מוצדק להינתק לתקופה מסוימת מחלומות השלום שאנו כוספים אליו בכל תפילה ולפעול בכוח, ולדעת מהו אותו חזון שאנו מבקשים להגשים – המלחמה נראית אחרת, ואף מזיקה פחות לנפש העדינה והטהורה של מבקשי השלום האמיתי.
עולמו של צה"ל ינק תמיד מעקרונות אלה. המונח "צדקת הדרך" הוא אחד האדנים הבסיסיים לקיומו של הצבא במדינה יהודית. המלחמה אינה מטרה בפני עצמה, והיא ראויה רק בשעה שהיא צודקת. צדקתה יונקת מעולמות שונים, כשם שהלוחמים יונקים מעולמות שונים. זו הסיבה שהצבא רואה חשיבות עליונה גם בפעילות חינוכיות מרובות הנעשות בו. זו גם ההזדמנות הגדולה להודות להלל ולשבח את הרבנות הצבאית הראשית ולעומדים בראשה, שבתהליך ארוך שנים מוציאים את תפקיד הרבנות משרות לענייני דת בלבד, והופכים אותו לחלק מהמערך החינוכי של הצבא. החשיבות העליונה של עצם השרות, ושל היניקה הרוחנית ממקורות עמוקים ורבים ומגוונים מוצאת את ביטויה גם בפעילות המבורכת של הרב הצבאי הראשי וצוותו.
צבא ערכי, הפועל לפי יסודות מוסריים, והשותפים בו כולם מאוחדים במגוון מקורות השאיבה הרוחנית שהם יונקים מהם – אנושיים, ציוניים, יהודיים – הוא מהנדבכים העמוקים ביותר של הקיום שלנו. בדברי משה לבני גד ובני ראובן הטביע משה את החותם הראוי בכיוונים אלה, ואנו מקבלים תורה זו ממנו ומעבירים אותה מדור לדור.
(מטות מסעי תשסט)
"הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?"
השארת תגובה