איתן פינקלשטיין, דוקטורנט לתנ"ך, המכון הגבוה לתורה"וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת" (שמואל א' י"ז, ד) – "אִישׁ הַבֵּנַיִם" – שר צבא שנולד מבין שתי משפחות: מן שמשון והוא משבט דן, ומן ערפה שהיה מן בני מואב. מדרש המצוי בתרגום הירושלמי לנ"ך, בתרגום לעברית.
מה רצו חז"ל ללמדנו כשתיארו את גלית הפלשתי כבנם של ערפה כלת נעמי מחד, ושמשון הגיבור מאידך? מדוע הביעו רעיון זה דווקא כדרשת הכינוי "אִישׁ הַבֵּנַיִם"? נראה שהתשובה לשאלות אלו נעוצה בהבנת אחד המסרים הייחודיים למגילת רות.
אווירה שונה ומיוחדת שורה עלינו בעת קריאת מגילת רות. בצורה ציורית ניתן לומר שאם מרבית סיפורי העלילה במקרא מלווים במנגינה קצבית וסוערת, ו'הצבעים השולטים' בהם הם אדום, שחור ולבן – הרי ש'הצבעים השולטים' במגילה הינם צבעי החום והורוד והמנגינה רגועה ורכה.
בעוד שבמרבית סיפורי המקרא אנו מתמודדים מול דמויות כפרעה או המן, בכל אחד מסיפורי השופטים יש אויב המייצג את הרשע, ואף ספר שמואל ומלכים מסווגים המלכים כמי שהולכים אחר ה' או כמי שאינם הולכים בדרכיו – במגילת רות אין זכר לדמויות שליליות.
אמנם המגילה פותחת במותם של אבימלך, מחלון וכיליון – ולכן אולי אפשר לטעון שהיה בהם דופי, אך פשט המקראות איננו מתייחס כלל לחטאם. רות, בועז ונעמי – כולם מתוארים כאנשים נפלאים שפועלים רק טוב. גם הדמויות המשניות במגילה, כגון ערפה וכן אותו קרוב משפחה שהעדיף שלא להנשא לרות – אינם מתוארים כדמויות שליליות במיוחד.
מבחינה ספרותית, מקובל להניח שפעמים רבות קיומן של הדמויות המשניות נועד להדגיש את ייחודם של הדמויות המרכזיות. לפי גישה זו, המגילה מתארת את דמותה של ערפה, על מנת להדגיש את עצמת דמותה של רות שלא נהגה כמותה – ואת מעשיו של אותו 'פלוני אלמוני' שחשש לשחת את נחלתו, על מנת להדגיש תכונותיו הייחודיות של בועז.
גישה זו יכולה לתאום את דברי חז"ל שדרשו את דברי בועז לרות "לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי" (רות ג', יג). חז"ל למדו מפסוק זה כי שמו של אותו 'פלוני אלמוני' היה 'טוב' (ראה לדוגמה רות רבה ו', ג (יא)) – ובכך הדגישו את היותו של בועז 'טוב מאוד'. גם ערפה ההולכת אחרי חמותה ומפנה לה עורף רק לאחר הפצרתה, מייצגת לכאורה דמות 'טובה', שלאורה מתבלטת התדבקותה של רות בחמותה.
אך נראה שדרשתנו הקובעת כי מערפה יצא גלית, לוקחת את ההשוואה בין הדמויות למקומות אחרים. דרשה זו, כמו גם דרשות אחרות הדורשות לגנאי את דמותו של 'פלוני אלמוני' (כגון רות רבה ז, ט (ג)), מנסה ללמדנו כי מסוכן עד מאוד להסתפק מראש בלהיות 'טוב' בלבד. מי שמנסה רק להיות 'בסדר', ב'מקום טוב באמצע', להיות מעין 'אִישׁ בֵּנַיִם' – סופו להרשיע, וסוף תולדותיו להיות ל'אִישׁ בֵּנַיִם' מסוג אחר לגמרי – איש המתייצב בין מחנה ישראל למחנה פלשתים על מנת לגדף ולחרף את אלוקי ישראל.
העימות הפיזי שהתרחש לדעת חז"ל בין דוד צאצאה של רות, לבין גלית צאצאה של ערפה, מדגיש עד כמה היתה משמעותית נקודת הפיצול שביניהן: " 'ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה' – אמר רבי יצחק, אמר הקדוש ברוך הוא: יבואו בני הנשוקה ויפלו ביד בני הדבוקה" (סוטה מ"ב ע"ב).
שם אמם של הענקים הפלשתים הוא 'הרפה' – "אֶת אַרְבַּעַת אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְהָרָפָה בְּגַת וַיִּפְּלוּ בְיַד דָּוִד וּבְיַד עֲבָדָיו" (שמ"א כ"א כב). חז"ל ראו בהחלטתה של ערפה להפנות לנעמי את ערפה מימד של רפיסות וחולשה – שבהמשך הפכו אותה ל'הרפה' – אישה הרפה לחלוטין מבחינה מוסרית ומינית:
" 'וגלית שמו מגת' – תני רב יוסף: שהכל דשין את אמו כגת… תני רב יוסף: שהכל הערו באמו. כתיב 'הרפה', וכתיב 'ערפה' – רב ושמואל, חד אמר: 'הרפה' שמה, ולמה נקרא שמה 'ערפה'? שהכל עורפין אותה מאחריה; וחד אמר: 'ערפה' שמה, ולמה נקרא שמה 'הרפה'? שהכל דשין אותה כהריפות" (סוטה מ"ב ע"ב).
נראה שהסכנה שבניסיון להלך בין הטיפות, חוסר המוכנות לדבוק בהכרעה ברורה, והבעייתיות של הניסיון להשתייך גם לעולם הקדושה ובמקביל גם לעולם הטומאה, באו לידי ביטוי גם בדמותו של שמשון. גם אם כוונותיו מלכתחילה היו חיוביות, הרי שבפועל שמשון היה מעין 'אִישׁ בֵּנַיִם' המצוי בין מחנה ישראל למחנה פלשתים – מן הצד אחד היה נזיר אלוקים מבטן, ומן הצד השני דבקותו בנשים נכריות הביאה אותו אל עברי פי פחת: "שמשון הלך אחר עיניו – לפיכך נקרו פלשתים את עיניו" (סוטה פ"א משנה ח').
שמשון חשב ש"מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק" ושהוא יהיה זה שיצליח להוציא מהטומאה קדושה, וממגעיו הבעייתיים עם בנות פלשתים תצא תשועה לעם ישראל. אך הפלשתים הצליחו – לפחות באופן חלקי, להפוך את הגלגל ולהשתמש בו לצרכיהם. לפי חז"ל הם אף העמידו ממנו גיבורים כמוהו – לצורך מלחמתם בישראל: " 'ויהי טוחן בבית האסורים' (שופטים ט"ז, כא) – אמר ר' יוחנן: אין טחינה אלא לשון עבירה, וכן הוא אומר: 'תטחן לאַחֵר אשתי' (איוב ל"א, י) – מלמד, שכל אחד ואחד הביא לו את אשתו לבית האסורים כדי שתתעבר הימנו" (סוטה י ע"א).
נראה כי דרשתנו מדגישה את החובה להגיע להכרעה פנימית באשר לזהותך, ולדבוק בה באופן מלא וחד משמעי. דבקותה המלאה של רות בהחלטתה הראשונית "עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי" – מהווה דוגמה ויישום ראוי להכרעה הנדרשת מכל אחד מאיתנו, להגיע ביום מתן תורה להכרעה פנימית מוחלטת של "נעשה ונשמע".
(נשא תשסח)
