איתן פינקלשטיין, דוקטורנט לתנ"ך, המכון הגבוה לתורההמחזיר חוב לחבירו בשביעית (=לאחר שמיטת הכספים) – צריך שיאמר לו [המלווה]: 'משמט אני!', ואם אמר לו [הלווה]: 'אף על פי כן' – יקבל הימנו, שנאמר:"וזה דבר השמטה" (דברים ט"ו, ב). אמר רבה: ותולה [המלווה את הלווה] עד שיאמר כך (=שהוא מעוניין להחזיר את החוב 'מרצונו החופשי'). הקשה עליו אביי [מדברי הברייתא]: 'כשהוא נותן לו, אל יאמר לו 'בחובי אני נותן לך', אלא יאמר לו 'שלי הן – ובמתנה אני נותן לך'. אמר לו [אביי]: תולה [המלווה את הלווה] עד שיאמר הלווה כך. גיטין ל"ז ע"ב, בתרגום לעברית.
פרשתנו מצווה על שמיטת חובות בסוף השנה השביעית, ובכך היא מציבה לציבור המלווים אתגר עצום – לכאורה כמעט בלתי אפשרי. גם ללא מצווה זו, בעת מתן הלוואה לוקח על עצמו המלווה סיכון מסוים שההלוואה לא תחזור. חלק מן ההצדקה לנטילת ריבית, היא שבריבית קיים אלמנט המפצה את המלווה על הסיכון שמא חלק מההלוואות שהוא מעניק יהפכו ל'חובות אבודים'.
התורה אוסרת מתן הלוואות בריבית, ואף דורשת מהמלווה להיכנס לסיכון מוחשי ככל שקרבה שנת השבע, ובאופן די מפתיע, אף רואה בו בן-בליעל במידה וימנע מכך: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ" (דברים ט"ו, ט).
כלל נקוט בידינו ש"לא ניתנה התורה למלאכי השרת" – ובכל זאת נראה לכאורה שבמצוות שמיטת חובות, ובדרישה החריפה מהמלווה להמשיך ולתת הלוואותיו תוך 'עצימת עיניו' מהתקרבותה של השנה השביעית – יש בכדי דרישה לא אנושית. לפי הגישה המקובלת להבנת מצוות שמיטת הכספים, לכאורה מצופה מהאדם להפקיר את ממונו באופן מוחלט – לחשוב בצורת חשיבה אנטי-כלכלית, ולפגוע במו ידיו ברכוש שצבר בעמל רב למענו ולמען משפחתו.
תמיהה זו מתעצמת כאשר המלווה בוודאי שואל את עצמו – 'באם התורה מצפה ממני לוותר ביודעין על ממוני למען האביון, מדוע כבר לא לקרוא לילד בשמו – 'מצוות צדקה'?! מדוע לכנות זאת בשם 'הלואה' כעת ש"קרבה שנת השבע" – והכל יודעים מה יהא סופה של 'הלוואה' זו?'.
ואמנם, במהלך הדורות בהם נמנעו אנשים מלהלוות בשל הידיעה שהכסף לא יוחזר, ו'ננעלה דלת בפני לווין', תקנו לנו חז"ל את ה'פרוזבול' שבאמצעותו יכול המלווה לעקוף את שמיטת החובות. אך תהליך זה רק מעצים את השאלה – כיצד יתכן שהתורה מטילה עלינו מצווה, שלכאורה כמעט ברור שלפי הטבע האנושי תגרום ל'נעילת דלת בפני לווין'? זאת ועוד, כידוע ל'פרוזבול' יש תוקף רק מפני שכיום תוקף שמיטת החובות הוא מדרבנן – אך כיצד לא תביא שמיטת החובות מדאורייתא ל'נעילת דלת בפני לווין'?!
נראה כי התשובה לשאלות אלו, מסתתרת בתפיסתו של רבה, לפיה יש רשות בידי המלווה 'לתלות את הלווה' ולהכריחו להשיב לו את כספו 'מרצונו הטוב'. כיצד ייתכן שמעשה שכזה מתיישב עם ציווי התורה "לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה' "(שם, ב)? על שאלה זו עונה רש"י על הסוגיה: 'אין כאן משום "לא יגוש" שלא בבית דין תובע לו – ולא משום חוב'. אך על פניו, נראה תירוצו של רש"י קשה, שכן מה לנו נשיה אלימה יותר מתלייתו של הלווה עד שישיב את חובו?
בכדי להבין את שיטתו של רבה, נראה שיש לבאר את הקשר שבין שמיטת החובות לשמיטת הארץ. בפרושו לתורה קבע ר' יוסף בכור שור, ששמיטת הכספים היא השלמה של שנת השמיטה, שנועדה להבטיח שהמלווה לא ידרוש מהלווה תשלום, באותה תקופה בה שהלווה כלל לא יכול לשלם לו – מאחר ולא עיבד את שדהו. עם זאת, כאשר יתחיל הלווה לעבד את שדהו בשנה השמינית – אין סיבה שהמלווה לא יפעל על מנת לקבל חזרה את כספו.
הרב אלחנן סמט, טוען שהסברו של ר' יוסף בכור שור, תואם את שיטתו החדשנית של ר' אליעזר ממיץ, בעל ה'היראים' לגבי שמיטת כספים. לפי שיטה זו (שבעל היראים דוחה אותה לבסוף), מצוות שמיטת כספים – בדומה למצוות שמיטת הארץ, אינה כוללת בתוכה וויתור מוחלט על הרכוש, אלא רק 'השמטה' זמנית שלו מידי בעליו. החקלאי לא מעבד את הקרקע לפרק זמן מסויים, וגם המלווה לא יפעל לגביית חובו באופן מיידי – אך החוב – כמו הקרקע, נשארים של בעליהם הראשונים. עד מתי לא יפעל המלווה לגביית חובו? התורה לא מגדירה את פרק הזמן, אך הציפיה מהלווה היא שכאשר יתאושש משנת השמיטה, יפעל להשיב למלווהו את חובו, והוא חייב בכך לפחות כחובה מוסרית ודתית – אף אם לא ניתן לחייבו להשיב את החוב בצורה משפטית.
לפי תפיסה זו, עיקר מצוות שמיטת חובות, היא הנכונות להאמין בלווה שאף על פי שהדרך המשפטית לגביית החוב תחסם בפני המלווה, הלווה עדיין יחזיר את חובו מכוח חובתו המוסרית והדתית.
כעת ניתן להבין את שיטת רבה בסוגיה שלפנינו. רבה מתיר לנקוט אמצעים אלימים, רק נגד לווה שיש בידיו את הכסף להשיב את הלוואתו, שכן כפי שמתארת הסוגיה – הלווה אף רצה להחזיר את החוב, עד לרגע שמלווהו הודיע לו על שמיטת הכספים. כנגד לווה שמוכן למלא אך ורק את חובותיו המשפטיות, אך מזלזל במופגן בחובתיו המוסריות והדתיות להשיב את הכסף המצוי בידו למלווהו – קובע רבה כי ניתן לפעול בדרך שתעביר לו את המסר שאכן ניתן גם לפעול בעולם בדרכים השונות מדרך המשפט.
אל מול ההיאחזות של הלווה בטיעון המשפטי-פורמאלי (שתביא בעתיד לנעילת דלת בפני נזקקים אמיתיים!), קובע רבה כי יש היתר למלווה לפעול במידה כנגדה מידה, ולטעון (כפי שפרש רש"י) שבאופן 'משפטי ופורמאלי' אין כאן משום "לא יגוש" – שהרי מבחינה משפטית לא היתה כאן שום 'תביעה' להשבת החוב – המלווה רק תלה את הלווה, והוא כבר הסיק את המסקנות לבדו…
(ראה תשסז)
