הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)פרשתנו מייצגת יותר מכל את צמיחתו של דור מנהיגות צעיר, אגב שקיעתה של המנהיגות הקודמת. לאחרונה ראינו את אהרן ומרים, המייצגים הבולטים של המנהיגות מהדרג השני של דור יוצאי מצרים, מפנים את מקומם. כסאה של מרים נותר יתום (יקחו עוד מאות שנים עד אשר תחזור אשה למעמד מנהיגותי משמעותי כזה של מרים, אולי רק בדורה של דבורה הנביאה), ואילו כסאו של אהרן הכהן מתמלא באמצעות בנו, אלעזר. סופה של פרשת בלק ותחילתה של פרשת פינחס מגלה שהדור הצעיר עוד יותר מרגיש צורך עז לקחת אחריות על גורלה של האומה, גם במחיר של תשלום אישי. פינחס סיכן את מעמדו ואת כבודו בכך שפעל בצורה כה נחרצת נגד זמרי בן סלוא, נשיא בית אב לשמעוני. פינחס הוא זה שעל אף היותו בנו של אלעזר לא זכה לכהונתו. למרות זאת איננו מוצאים שום נימת תסכול או מרירות מפיו, הוא אוחז באומנותו של סבו – הדממה. אולם, לנוכח בזיון כה חמור, הפחתה בערכו של המנהיג הדגול משה רבינו, ערב הכניסה לארץ, הוא נחלץ לפעולה. זמרי בן סלוא כנראה חש שמשה מאבד את כוחו, ואז, כנחש צפע ערמומי שמריח את דם טרפו, מכה בו בנקודת התורפה שלו, בפרישותו, שנתפסה בעיני רבים מישראל כתמוהה. הוא מוכיח את משה, מביך אותו, ומהמם אותו. פינחס הצדיק והקנאי איננו מוכן לסבול התנהגות נלוזה כזו, והכתוב מעיד עליו שכל מעשיו היו לשם שמיים ולשם כבודה של אומתנו הקדושה.
משה רבינו, שכבר הבין שלא יכנס לארץ, ובמיוחד לאור הוראתו הברורה של הקב"ה (במדבר לא, ב): "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ", מרגיש צורך בהעברת תפקידים מסודרת. הוא איננו נאחז בקרנות המזבח של מנהיגותו, על אף שאין כל סיבה גלויה לפרוש. אין שום הליך משפטי שמתנהל נגדו, ידיו נקיות לחלוטין, וארחות חייו היו אפופי הוד קדושה במשך כל שנות מנהיגותו. אך הוא הכיר בכך שטובתה של האומה חשובה ונעלית יותר מטובתו שלו.
לכן, אנו מוצאים את משה מפציר בקב"ה למנות מנהיג חדש. ודוק, האם מישהו מעלה על דעתו שהקב"ה יותיר את ישראל "כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה"? האם זוהי רק אחריותו של משה לדאוג לכך שיהיה מנהיג ל"עדת ה' "? ברור שלא, ואין ספק שמשה רבינו היה סמוך ובטוח שהקב"ה יודע כיצד להעביר את שרביט ההנהגה מדמות אחת לאחרת. אולם, היה חשוב למשה, והקב"ה ראה לנכון לשתף אותנו במעלה רוחנית ומדותית זו, שיהיה ניכר לעין כל שמשה רבינו ביקש מנהיג חלופי. אולי אחד המסרים הגדולים ביותר ממנהיגותו של משה היא העובדה שהוא חש אחריות למצוא מנהיג אחר, ראה לנכון לפנות את מקומו. משה רבינו הבין שהאתגרים שבפניהם עומד עם ישראל אינם תפורים למדותיו, ולכן הכריז על נבצרות. ולא על נבצרות זמנית גרידא. משה רבינו פונה לקב"ה ותובע ממנו מיידית יורש. ומהם הקריטריונים הנדרשים ממנהיג (שם כז, טז-יז)?
"יִפְקֹד ה' אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה".
הדגש הבולט ביותר בקריטריונים שמשה רבינו מציב הוא מרכזיותה של העדה. המנהיג איננו אלא עבד, שכיר של העדה. אין לו שום מעמד עצמי, ולא שום פריבילגיה של עצמאות. נדגיש, משה רבינו איננו פוסל מנהיג שמנצל את מעמדו הפוליטי לטובת רכישת טובות הנאה, במזומן או מחשבון בנק עלום. מנהיג כזה פסול לשמש בתפקידו מכח כל הגיון אנושי, מכח כל נים מוסרי שצץ אי פעם בתולדות האנושות. משה רבינו פוסל מנהיגים ישרי דרך ונקיי כפיים, שאינם מצליחים להעלות את האומה לראש סדר העדיפויות שלהם. משה רבינו פוסל מנהיג שחושב על טובתם של מקורביו, גם אם בדרכים "חוקיות", במקום לחשוב בלעדית על טובתה של האומה. אמנם, לא "סמרטוט" מבוקש כאן, אלא אדם חזק ובעל חזון מוצק ונהיר, הוא נדרש לצאת לפני העדה ולבוא לפניה, להוציאם ולהביאם, אך מתוך מחשבה על האומה כלשון האברבנאל על אתר: "איש שיהיה על העדה נגיד ומצוה ולא יהיה ככבש לפניהם אבל יהיה איש חיל רב פעלים מושל ותקיף בתוכם").
אין ספק שמנהיגינו קראו היטב את הקריטריונים המוצקים והמרשימים מוסרית של משה רבינו. שאם לא כן לא ברור כיצד הצליחו ליצור מודל הפוך במאה ושמונים מעלות במדוייק לתפיסה זו?!
(פנחס תשסח)
