פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)אחד מגילויי הרוח המופלאים בתורה הוא חיוניותה המתמדת. חכמים ראו בכך לא רק מציאות, אלא ציווי של ממש, כאשר הורו: "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". לאמור: גם באותם פסוקים שנקראים ונלמדים עשרות ומאות פעמים, ניתן לגלות בכל פעם פנים חדשות.
לעתים מילה אחת, או ביטוי אחד, ש"נחבא אל הכלים" בתוך מסכת גדולה ועשרה של פרטים, עשוי לחשוף עולמות שלמים. אחד מאלה, הוא תיאור מקומן הגיאוגראפי של בנות צלפחד בעת שהעלו את תביעתן.
כידוע, פרשה זו נדרשה הרבה, והייתה אב טיפוס לניסיונן של נשים בימינו להשגת שוויון זכויות. בדרך כלל, הנשים במקרא ובספרות חז"ל הן נוכחות-נפקדות. שפתותיהן אולי נעות, אך קולן כמעט ואינו נשמע. האישה המקראית והחז"לית היא לרוב אנונימית, בת בלי שם, ואפילו נקראה בשם, כמעט תמיד תהיה "בת של", "אחות של", "אשתו של", "אמו של", למרות שלא אחת דווקא היא הגיבורה האמיתית של הסיפור (הרב מרדכי ברויאר ז"ל, היה נוהג להביא לכך דוגמא חריפה בדברו על "בעלה של אשת מנוח"…)
פרשת הירושה של בנות צלפחד מייצגת את היוצא מן הכלל. חמש הבנות לבית צלפחד אינן דמויות אנונימיות אלא כולן נקראות בשם. הן ניצבות לפני פורום לא פשוט: "לפני משה, ולפני אלעזר הכהן, ולפני הנשיאים וכל העדה". למרות זאת, משמיעות הן את דברן בקול רם, צלול וברור, ותביעה בצדו: "למה יגרע שם אבינו? תנה לנו אחוזה!".
לפי הפשט, משה רבנו, רבן של ישראל, אינו יודע כיצד להתמודד עם תופעה חדשה זו. לנוכח הנשים, שעומדות על שלהן ותובעות את מימוש זכותן, הוא פונה לעזרת שמים: "ויקרב משה את משפטן לפני ה'". ויושם אל לב: בניגוד לעמדת חלק מחכמי ישראל בימינו, הקב"ה ומשה אינם רואים בתביעת הזכויות של הנשים חוצפה או הפרה חמורה של הסדר החברתי. "ויאמר ה' אל משה לאמר: כן בנות צלפחד דוברות. נתן תתן להן אחזת נחלה". תביעתן מתקבלת, ונקבעת כהלכה לדורות.
אכן, דקדוק בפרשה מלמד על מונח אחד שמקפל בתוכו עולם שלם. הכתוב מדגיש שגם בשעה שבנות צלפחד השמיעו קולן ברמה, הן לא עשו זאת במקום נייטראלי, סתמי, אלא במקום מיוחד: "וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". מהי החשיבות של פרט זה? וכי היה נגרע משהו מערכה של התביעה לו הייתה נאמרת במקום אחר?
הנוטים אחר פשוטו של מקרא, יאמרו שזה היה מקום כינוסם של מנהיגי העדה וראשיה. אכן, ייתכן שהבלטת מיקומה הגאוגראפי של התביעה משקף משהו עמוק יותר. הנשים, בניגוד למשה ואהרן, אינן יכולות להיכנס אל תוך הקודש פנימה. הן יכולות, אולי, להגיע רק עד הפתח, אך לא להיכנס פנימה.
בתביעתן, מבקשות בנות צלפחד לערער את הסדר הישן. הן דורשות שוויון לא בשם ערכים דמוקרטיים, "חיצוניים", אלא מתוך הבית פנימה. בשם הערכים היהודיים, המוסריים והערכיים. בנות צלפחד דורשות שוויון מתוך עולמה של תורה.
במדרשם של חז"ל, מוקצן עוד יותר מעשיהן של בנות צלפחד, כמעין התרסה על כל העולם הישן. לפי דבריהם, בנות צלפחד – כמה סמלי – נכנסו לתוך בית המדרש שהיה, כמובן, על טהרת הגברים(!), ושם טענו את טענותיהן. כביכול ביקשו לומר שגם להן זכות כניסה לבית המדרש.
אכן, עיון מדוקדק במדרש, שנסמך על לשון הכתוב "ותעמדנה לפני משה", מלמד שגם לפי תיאורו נשמרו בתוך בית המדרש סדרי העולם הישן, על ההירארכיה וה"דיסטאנס" המוקפד: "ותעמדנה לפני הנשיאים וכל העדה", מגיד שהיו יושבין בבית המדרש ובאו בנות צלפחד ועמדו לפניהם". הגברים-המנהיגים יושבים, ואילו הנשים עומדות, להבליט שאין הן חלק מ"יושבי בית המדרש" אלא נטע זר, לא קבוע, בתוכו. ה"ישיבה", תרתי משמע, נועדה רק לגברים. לנשים נשמרת, אם בכלל, זכות העמידה, הא ותו לא.
במעשה זה, לפי פרשנות חז"ל, הדגישו בנות צלפחד שטענתן אינה נובעת מכוח רצונן לצאת "מחוץ לבית המדרש", לערער את עולמה של ההלכה, אלא להיאבק על זכותן לשוויון דווקא מתוכו ובו. לא ייתכן, טענו, שההלכה תיצור מצב שבו ייגרם עוול לאישה, רק בשל היותה אישה: "אמרו: לא כרחמי בשר ודם רחמי המקום. בשר ודם, רחמיו על הזכרים יותר מן הנקבות. אבל מי שאמר והיה העולם – אינו כו, אלא על הזכרים על הנקבות רחמיו על הכל, שנאמר (תהלים קמה, ט) 'טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו' ".
לפי פשוטו של מקרא, משה רבנו לא נענה לתביעה. הוא לא השיב מיד ובחיוב על בקשת בנות צלפחד, אלא הירהר בדבר ושקל בו, ומשלא ידע את התשובה הפנה אותה כלפי שמיא.
פרשנים שונים, והד דבריהם עולה כבר מתוך הספרי, מדרש התנאים לספר במדבר, הרחיבו עוד יותר את היריעה, ותיארו את התחבטותו ההלכתית של משה רבנו, שהתמקדה בפן הפורמאלי-הלכתי-משפטי של זכות הירושה, מבלי לשמוע את קול הזעקה האנושית והמוסרית שניצב מאחוריה, ועיקרו חוסר השוויון. לשיטת פרשנים אלה, יודע היה גם משה רבנו שבנות נוחלות בארץ, אלא שנתחבט בשאלה האם יכולות הן לירש גם נכס עתידי, "ראוי", כמו שנוהג דין הירושה בנכס שבהווה, נכס "מוחזק".
ומכל מקום, משה רבנו אינו מאפשר לבנות צלפחד את הכניסה לתוך "אהל מועד". את המגע הישיר עם הקודש. רק הוא, כמתווך, יכול להביא את משפטן לפני ה'.
סופה של הפרשה, מלמד שתביעתן הצודקת של בנות צלפחד נענתה בחיוב. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן". בנות צלפחד זוכות למענה ישיר ולהכרה ישירה מצד הקב"ה. לא סתם ציווי "נתן תתן להם אחוזת נחלה", אלא הקדמה רבת משמעות: "כן בנות צלפחד דוברות". דבריהן כנים ונכונים.
עמידתן הגאה של בנות צלפחד ותביעתן לשוויון, הביאה לכך שגם דבריהן נכנסו כחלק אינטגראלי של תורת משה, אל הקודש פנימה. בנות צלפחד לא נותרו על סף בית המדרש, מודרות ומבוישות, אלא נכנסו לתוכו פנימה, בגאון ובגאווה.
(פנחס תשסח)
