את ספיח קצירך לא תקצור

אחת ההלכות שדורשות הבהרה רבה, כמו גם תלמוד רב, היא דין הספיחים. מקורה של המילה "ספיח" מצוי כבר בתורה, אולם הדין המובא בתורה רחוק מאוד מהיישום ההלכתי שלו לפי קביעת חז"ל. מפורש בפרשיית השמיטה (מצויה בריש פרשת בהר, כמו גם כל דיני שמיטת הקרקע. בפרשת משפטים ישנו תיאור כוללני בלבד של מצוות השמיטה), כך (ויקרא כה,ה): "אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ". מהו הספיח? "אפילו לא זרעתה והיא צמחה מן הזרע שנפל בה בעת הקציר, הוא קרוי ספיח", כך דברי רש"י על אתר. רמב"ן מבאר לנו מה משמעות מצוות התורה המתוארת כאן:
"והנה אמר הכתוב כי הספיח הנולד מאליו בשדה – לא יקצור אותם, והענבים הצומחים בכרם מבלי עבודה – לא יבצור אותן. ופירוש הלאוים, שלא תקצור אותן אתה לבדך, לצורך עצמך, ולא תבצור אותן לעצמך. אבל תהיה שנת שבתון לארץ מן הזריעה והזמירה, ותהיה 'שבת הארץ'. כל אשר תוציא בשביתתה מן הספיח והנזיר – לכולכם יחד לאכלה, לך ולענייך ולחיה ולבהמה".
כלומר, גם כאן אוסרת התורה על החקלאי לקצור את שדהו, אף את החלקים שלא נזרעו לשם קצירה, אלא עלו מאליהם. כל זאת מתוך רצון לשמור על זכויותיהם של כלל ישראל בכל חלקת אדמה בשנת השמיטה.
הרי מפורש לנו כאן שהספיחים מותרים באכילה לכל אדם מישראל, ואסור לחקלאי, כמו גם לכל אדם מישראל, לקצור אותם כדרך הקוצרים, אע"פ שלא נזרעו מלכתחילה לשם גידולי שדה. אולם, חז"ל חושפים בפנינו פן אחר לגמרי במעמדם של הספיחים. מדרש ההלכה החשוב לספר ויקרא, הספרא (או תורת כהנים) מביא לפנינו מחלוקת מרתקת בהבנת הפסוק המפורסם בהמשך פרשיית השמיטה (ויקרא כה,כ): "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ". כך דברי הספרא (פרשת בהר ג,ד):
"…מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתינו. אם אין אנו זורעים, מה אנו אוספים? אמר רבי עקיבא: מיכן סמכו חכמים על הספחים, שיהו אסורים בשביעית. וחכמים אומרים: אין ספחים אסורים מדברי תורה, אלא מדברי סופרים!".
כלומר, מוסכם הן על ר' עקיבא והן על חכמים שהספיחים אסורים באכילה בשנה השביעית. במה נחלקו? במקור הסמכות של איסורם. לר' עקיבא הספיחים אסורים מדין תורה (וכמובן שהוא יסביר אחרת לגמרי את מהות האיסור, בשונה מהאופן שהצגנוהו קודם לכן בשם רמב"ן), ולעומתו לדעת חכמים מדין תורה הותרו הספיחים, אך מדברי סופרים אסרום (לשיטת חכמים, לפי זה, כוונת השאלה בתורה אינה "מה נאכל, שהרי אין ירקות בשמיטה?!", כי אם "מה נאכל אחרי זמן הביעור של הפירות?!", נושא שנרחיב עליו ב"ה בשבועות הקרובים).
וכך שנה לנו הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל ד,א-ג):
"כל שתוציא הארץ בשנה שביעית, בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית, בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו, ושניהם נקראו ספיח, בין מן העשבים והירקות שעלו מאיליהן ואין להן זרע – הכל מותר לאכלו מן התורה (=כשיטת חכמים, ולא כר' עקיבא), שנאמר 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה'… וזה שנאמר 'את ספיח קצירך לא תקצור' – שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה… אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל.
ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה. ולמה גזרו עליהם? מפני עוברי עבירה. שלא ילך ויזרע תבואה, וקטניות, וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמח יאכל מהם, ויאמר ספיחים הן. לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית.
הא למדת שאין אוכלין מפירות שביעית, אלא פירות האילנות והעשבים שאין זורעין אותם רוב האדם… אבל הירקות שדרך רוב האדם לזורעם בגנות, ומיני תבואה וקטניות כל הצומח מהן אסור מדבריהם, והמלקטן מכין אותו מכת מרדות".
[יצויין שדברים אלה אינם מוסכמים על כל הפוסקים, והבאתי כאן רק את דעת הרמב"ם. מנגד, יש התולים ברש"י עמדה הלכתית ולפיה מעולם לא אסרו חכמים את הספיחים אלא רק אחרי זמן הביעור, ומנגד דעת הגר"א שספיחים אכן אסורים מן התורה].
נשים לב שלא ברור האם הרמב"ם לא מדבר על יבולים שנזרעו בשנה השישית, ואף גדלו בה, אך המשיכו לצמוח גם בשנה השביעית. הערה חשובה זו העיר החזון אי"ש, המקל הגדול בהלכות שמיטה, שמאחר שכל דין הספיחים אינו אלא מדרבנן, יש להקל בהם עד כמה שניתן, ולכן אין לאסור אותם אפילו אם רק התחילו לצמוח בשישית. מנגד, הגאון ר' שלמה זלמן אויערבך חלק על החזו"א מכל וכל בנקודה זו, וטען שרק אם הירקות הגיעו לכדי גידול משמעותי בשישית ניתן להשתמש בהם בשביעית. אולם, אם הגיעו לעיקר גידולם בשנה השביעית – ייאסרו מדין ספיחים.
דברי הרמב"ם מכוונים רק כלפי יבולים שצמחו באקראי, ללא זריעה מיוחדת, בשנה השביעית גופא. מכל מקום ההשלכות של הדברים הללו חמורים ביותר. שכן, לפי זה אסורים אנו בכל ירקות השדה, ובכל התבואה והקטניות שצומחים בשנה השביעית. אשר על כן מהדהדת ועולה ביתר שאת שאלת התורה: "מה נאכל בשנה השביעית?" (או ליתר דיוק בשנה השמינית, שבה היינו אמורים להתפרנס מיבולי השביעית, על שאלה זו עמדנו כבר לאחרונה).
לשם הבנת הענין נתור נא אחר הפתרונות המקובלים בימינו, בהם השמיטה היא מדרבנן, להתמודד עם אתגרי השמיטה בארץ ישראל.
שתי השיטות המרכזיות להתמודד עם אתגר השמיטה בזמן הזה הן אוצר בית הדין (עליו דברנו בשבוע שעבר) והיתר המכירה. היתר המכירה משמעו (בצורתו הגולמית, שעברה תהפוכות מספר), מכירת הקרקע לנכרי לזמן קצוב, ומאחר שאנו פוסקים שכל זמן שהקרקע נתונה ביד גוי יש בכוחו להפקיעה מקדושתה, אזי אין דיני שביעית חלים על הקרקע, ובוודאי בזמן הזה שהשביעית מדרבנן בלבד.
[פתרון שלישי הוא רכישת פירות וירקות מנכרים. פעולה כזו עלולה להשיג מטרה הפוכה מהמבוקש בשמיטה, שהרי לא נצטווינו להרפות את אחיזתנו בארץ בשנה זו, ובוודאי שלא למסור נתחים ממנה לאויבינו. לפיכך, המתנגדים להיתר המכירה, שמשמעותו הפורמלית היא מכירת הקרקע לנכרי, אולם תכליתו היא השארת החקלאות העברית באיתנה – ברור שאין הגיון בכך שירכשו יבולים מאויבי ישראל המתגוררים בארצנו, או בגבולות הסמוכים לה. ומגדולי המתנגדים להיתר, מהרי"ל דיסקין והחזון אי"ש עשו מאמצים גדולים לשמר את החקלאות העברית בארץ. הגדיל לעשות החזון אי"ש, שכמו שהדגמנו, הקל קולות מופלאות בדיני השמיטה, ואף דירבן לקיים את אוצר בית הדין, כי חשש מפני התרופפות האחיזה היהודית בארץ עקב התנגדותו להיתר המכירה. ]
מכל מקום, הבדל ניכר יש בין אוצר בית הדין להיתר המכירה, בכל הנוגע לספיחים. על אף ההקלות שהקל בענין, לא מצא החזו"א, או פוסקים אחר, סניף להתיר את איסור הספיחים בגידולים של אוצר בית דין. הרקע לכך – שהרי מלכתחילה מדובר בפירות שהם הפקר, בניגוד לפירות שנמצאים בשדה ובגידול מסודר, ומכל מקום אסרום חכמים. ומכאן שלרמב"ם אוצר בית הדין אינו נותן מענה לאורך כל השמיטה לירקות ותבואה, ולפוסקים האחרים רק פירות שצמחו קצת בשביעית נאסרים, אולם זה אומר שלקראת השנה השמינית אכן לא יהיו ירקות ותבואה ראויים לאכילה בארץ. הפתרון היחיד שמסתמן בסיטואציה כזו הוא רכישתה סיטונית של ירקות ותבואה מנכרים.
אולם, לפי היתר המכירה אין בעיה מיוחדת בספיחים, שהרי הקרקע אינה שייכת ליהודים, ולכן מלכתחילה אין בגידוליה שום קדושה (יש המחמירים להחיל קדושת שביעית אף על גידולי היתר מכירה, אולם זו אינה שורת הדין).
נקודה זו גרמה לכמה וכמה מגדולי ישראל להורות על היתר המכירה, אף כאשר מציאות של אוצר בית דין מסתברת ואפשרית. מי שעמד בראש מחנה זה, ואף הקדיש ספר שלם לנושא זה, היה ר' שלמה זלמן אויערבך, בספרו "מעדני ארץ" על שביעית, ובתשובותיו בספר "מנחת שלמה". הגרשז"א חיווה דעתו פעמים רבות שאין מנוס מהיתר מכירה, שיאפשר אספקת ירקות מידיים יהודיות לבתי ישראל, ללא חשש. שהרי בהיתר תמכו גדולי העולם, ובראשם ר' יצחק אלחנן ספקטור מקובנא, ר' ישראל יהושע מקוטנא, ר' שמואל מוהליבר; הצטרפו אליהם מהרי"ל דיסקין ור' שמואל סלנט, כמו גם הגאון האדר"ת, בגלגולו השני של היתר המכירה (מכירת האילנות על מנת לקוץ, וקרקע כדי יניקתם), וגם הראי"ה קוק היה מן התומכים, אם כי בלב כבד, והוא מספק מענה ראוי לבעיית הספיחים, כמו גם לבעיות אחרות, בודאי בזמן שהשמיטה רק מדרבנן.
לעומת זאת, לאוצר בית הדין אין פתרון מוצלח לגידולי השדה של השביעית, ויש צורך בהשגת היבול מן הנכרים. שיקולים שונים עומדים בפני בתי הדין השונים שעורכים אוצר בית דין, האם להשתמש בהיתר המכירה לצורך הירקות, או שמא לבכר ייבוא מחו"ל, ולא כאן המקום לפרטם.
נעיר, שכבכל פינותינו בתקופה האחרונה, הדברים נאמרים על קצה המזלג, בכדי לעורר את תודעת הציבור לסוגיות המנסרות בחללו של עולם בעת שקרבה שנת השבע. אין בדברינו כדי למצות את הסוגיות, או אף להציג את כל הפנים שלהן כראוי. יותר ממה שהבאתי לפניכם נכתב, נלמד ונפסק.
(שלח תשסז)