גבורי כח עושי דברו

המדרש (על פי ויקרא רבה א,א) מעניק שם ייחודי לחקלאים המקפידים על מצוות השמיטה:
" 'גבורי כח עושי דברו' (תהלים קג,כ) – במה הכתוב מדבר? אמר ר' יצחק: בשומרי שביעית הכתוב מדבר. בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום א', לשבת אחת, לחודש א'. שמא לשאר ימות השנה?! וזה, רואה שדהו בור (=שומם), רואה כרמו בור, ונותן מס ושותק. יש לך גבור גדול מזה?".
מדרש זה מלמדנו שני דברים. ראשית, עד כמה גדולה מעלתם של החקלאים שומרי השביעית, ושנית, עד כמה קשה לקיום היא מצווה זו. הקושי בה אינו מתבטא רק בהיבטים הלוגיסטיים שלה, קרי – הדאגה למאכל ולפרנסה רצופה במהלך כל השנה, כי אם קושי פסיכולוגי. החקלאי, שהיה רגיל במשך שנים להיות בשליטה, להיות אחראי על גידולי אדמתו, נאלץ לעמוד מנגד ולראות את שדותיו בלתי מטופחים, ולא פוריים. זהו אתגר רוחני קשה מאין כמותו.
כבר התורה דיברה על העבודה הרוחנית הגדולה הנתבעת מאתנו לעת בוא השמיטה (ויקרא כה,יט-כב):
"וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ: וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ: וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים: וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן".
ומבאר הספרא (בהר פרשה ג): "וכי תאמרו – עתידים אתם לומר, מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו". ביאר ר' ברוך עפשטיין, ב"תורה תמימה" על אתר, שאצל חז"ל יש להבחין בין לשון "אם" ללשון "כי". כאשר כתוב "אם", הכוונה היא תנאי, שאפשר שיתקיים ואפשר שלא יתקיים. לעומת זאת, ב"כי" הכוונה היא שודאי יתקיים. ומכאן שכאשר ראו חז"ל את דבר ה', "וכי תאמרו" – הכריעו מיד שעתידים לומר כן, וזו אינה רק אפשרות תיאורטית. הסיבה פשוטה – התורה מכירה את טבע האדם, ובעיקר את טבעו של אדם שרגיל לעבוד למחייתו ולפרנס את עצמו ואת בני ביתו. וכאשר הוא נתבע לנוח, במקום לעבוד ולעמול על האדמה, תחושת חוסר הבטחון מחלחלת פנימה בהכרח, ומולידה בקרבו ספקות.
ר' יוסף קארו, בפירושו לתורה, עמד על כמה מן הבעיות הרגשיות שמתחוללות בנפש החקלאים, ונדמה שתפס אותם בצורה בוחנת יותר משאר המפרשים. רבים רבים מן המפרשים, בעקבות דברי חז"ל, מתפלאים על מה ולמה שואל החקלאי מה "נאכל בשנה השביעית". הרי בנוהל שבעולם אוכלים בכל שנה את יבולי קודמתה, והיה צריך לשאול על השנה השמינית! ולכן מסרסים המקרא ודורשים אותו כך שידבר על השנה השמינית. אולם, ר"י קארו שואל שאלה פשוטה: היעלה על הדעת שבשנה השישית אכן תוציא הארץ כמות כפולה פי שלושה מהכמות הרגילה שלה בכל שנה? הרי מעולם לא ראינו תופעה על-טבעית ממין זה! לכן מסביר ר' יוסף קארו, שבפני החקלאי בערב השביעית עומדת ההנחה כי לא תצמח לו תבואה חדשה יותר, עד אמצע השנה השמינית. לפיכך, הוא מכלכל את צעדיו, ומודד לא במדה ובמשורה את מאכליו, וכבר כעת, מתוך חשיבה עתידית, הוא מונה למנות קטנות את תבואתו. ברכת ה' היא תעשיר, אך לא במובן הפשטני, שכמות התבואה תגדל ותצמח לאין שיעור, כי אם כמו אותו אסוך שמן אצל האשה מבני הנביאים, שכאשר הוא סמוי מן העין שורה בו ברכה.
לפיכך, מסביר ר"י קארו שהתבואה פשוט תספיק ליותר, כאילו תתפח במעיהם של האוכלים, ויסתפקו בפחות, או שהתבואה תתרבה בהסתר. אולם, החשש של החקלאי מוצדק ביותר: הוא עלול לחוש בעינוי לאורך כל שנת השמיטה, מתוך רצונו העז לקיים מצוותיה. אך גם הוא מבהיר שמצוה זו קשה לקיום, אפילו למי שהתרגל במשך ארבעים לאכול פת משולחן גבוה. כי נוצר כבר הרגל של עשייה ויצירה, הרגל המחייב היערכות (כל זאת בניגוד גמור לפירוש ה"שפתי כהן" על התורה, הדן את ישראל ברותחין, וסביר שעל האמירה "וכי תאמרו מה נאכל", נענשו, ולכן לא זכו שתבואתם הרגילה תזין אותם, אלא היו צריכים גידול מיוחד בשישית).
ומחדד את הדברים ר' חיים בן עטר, ב"אור החיים הקדוש", ומסביר שיכולות להיות שתי גישות לשאלה ממין זה. האחת: האם יהיה לנו אוכל, בתמיהה המבטאת קטנות אמונה. מנגד, השאלה האמיתית המתוארת בתורה אינה אלא, מקבלים אנו את מצוותיך, מלך מלכי המלכים. אולם, בסופו של דבר אנו צריכים להביא בר לבתינו – ומהיכן נביאנו. כלומר, שאלת החשש לגיטימית, כאשר אינה באה לערער על עצם קיום המצווה. התורה מגלה אמפתיה לחשש, ואף עונה לו עוד בטרם יצוף על פני השטח.
כך ביאר גם ר' אפרים לונטשיץ, ב"כלי יקר" שלו, שכוונת התורה שנחוש כי פת בסלנו, כי מי שאין פת בסלו, כלומר הבטחה עתידית על מזון לטווח ארוך, גם אם שולחנו ערוך – יחוש תמיד רעב. לפיכך, הבטחת התורה היא כי הפת תימצא בסלנו, ולא נחוש רעב מתמיד לאורך השביעית.
אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' א-להיו, המאכילנו מן במדבר, ואף בארץ נחלתנו איננו זונח אותנו, ודואג גם למחסורנו הרגשי, ולא רק למחסורנו הגופני.
ולחקלאים ולכל שומרי השביעית נאמר: אשריכם, גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו.
נשא תשסז