הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)בשנת השמיטה נאסרה הפעילות החקלאית בצורתה הקבועה, אם כי לא מדובר באיסור כולל. ישנן מלאכות האסורות בשמיטה, ומנגד מלאכות מותרות. כמו כן, גם בין המלאכות האסורות יש שאיסורן הוא מן התורה, ויש שאיסורן אינו אלא מדברי סופרים.
בתורה מפורטים כמה איסורים (ויקרא כה,ג-ה):
"שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ".
התורה מפרטת כאן ארבע מלאכות האסורות בשביעית, אם כי ניכר שלא מדובר בארבע מלאכות שונות, אלא בשתי קבוצות של מלאכות. הסוג האחד הוא מלאכות שתכליתן גידול והצמחה של הצמח, ובכלל זה זריעה וזמירה, שהיא פעולת הסרת ענפים המקשים על הצמח לגדול כראוי. הסוג השני קשור לא בצמח גופו, אלא בפירותיו, והוא כולל את הקטיף, לקיטת הפרי מן האילן. בכלל זה מונה התורה את הקצירה, ואת הבצירה. על כך מעיר התלמוד, במסכת מועד קטן ג,א (בתלמוד הבבלי אין מסכת העוסקת בדיני השביעית, ולמעשה מכל סדר זרעים רק מסכת ברכות זכתה בבבלי למסכת עצמאית. אולם, סוגיות רבות בהלכות שביעית מבוארות בבבלי במסכת מועד קטן, העוסקת בשאלת היתר העבודה בחול המועד, ובכלל זה גם עבודת הקרקע. הנוסח מובא כאן בתרגום עברי):
"דכתיב 'ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שדך לא תזרע וגו' '. והרי, זמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה, לשם איזו מטרה הלכתית פירטה אותם התורה? לומר שעל תולדות אלה (זמירה ובצירה) מחייבת התורה, אך על תולדות אחרות אין חיוב תורה".
ומנסח את הדברים שם היטב ר' מנחם המאירי, בבית הבחירה:
"אע"פ שכל עבודת קרקע נאסרה בשביעית, אינו לוקה אלא על ארבעה דברים: שתים מהם אבות, ושתים מהם תולדות, והם – הזריעה, והזמירה שהיא תולדתה; והקצירה, והבצירה שהיא תולדתה. אבל שאר המלאכות לא נתפרשו מן התורה ואינו לוקה עליהן אבל מכין אותו מכת מרדות".
המאירי שינה קצת מפשט הסוגיה במבט ראשון, וקבע שכל המלאכות האחרות אינן אסורות מן התורה, ולא רק התולדות שלהן. כלומר, לא רק תולדות הזריעה והקצירה פטורות מענישה מן התורה בשמיטה, אלא אף כל מלאכה מסוג כלשהו, בין אם היא תולדת אחת משתי מלאכות אלה, ובין אם היא מלאכה עצמאית – הכל פטור מן התורה. כן כתב גם הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל א,א-ד):
"מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית… וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה…אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה, ועל הקצירה או על הבצירה, ואחד הכרם ואחד שאר האילנות. וזמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה. ולמה פרטן הכתוב? לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב, ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ, עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה – אינו לוקה עליהן, אבל מכין אותו מכת מרדות. כיצד? החופר, או החורש לצורך הקרקע, או המסקל, או המזבל, וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ. וכן המבריך, או המרכיב, או הנוטע, וכיוצא בהן מעבודת האילנות – מכין אותו מכת מרדות מדבריהן".
אולם, אחד מנושאי כליו החשובים של הרמב"ם, ובעיקר בספרים שההלכות שבהם אינן נוהגות בזמן הזה, הביא עמדה אחרת. ר' יוסף קורקוס, ממגורשי ספרד (עליו ראה שם הגדולים לרב חיד"א, חלק הגדולים מערכת י אות קסט), כתב, כאמור, חיבור מופלא על הרמב"ם. ר' יוסף קארו, מחבר הכסף משנה על הרמב"ם, מביא את דבריו בכל אתר ואתר, ובתקופה האחרונה זכה דורנו שיודפס פירוש זה כראוי על פי כתבי יד (ראה מהד' שבתי פרנקל). מכל מקום, ר"י קורקוס מבאר את שיטת הרמב"ם כפי שהסברנו, אך מביא מנגד את עמדתו של הר"ש, בפירושו למשנה.
הר"ש, הלא הוא ר' שמשון משאנץ, מחשובי בעלי התוספות, ותלמידו המובהק של ר"י הזקן, חיבר פירוש חשוב ביותר על המשניות לסדר זרעים וטהרות (פעמים רבות מצוטט הר"ש משאנץ בתוס', בכינוי רשב"א, קרי ר' שמשון בן אברהם. אין לזהותו עם הרשב"א הספרדי, ר' שלמה בן אברהם אבן אדרת). בפירושו למשנה הראשונה של מסכת שביעית, קובע הר"ש שגם נטיעה אסורה מהתורה בשביעית, ומכאן שגם לוקים עליה. שורש המחלוקת הוא בהבנת דברי התלמוד שצוטטו לעיל: האם המלאכות ה"אחרות" שמזכירה הגמרא כפטורות בשמיטה הן התולדות האחרות, שלא נמנו בתורה, או שמא אף אבות, קרי מלאכות חשובות ויסודיות אחרות, גם הן תהיינה פטורות ממלקות. לפי הרמב"ם וסיעתו, אין לוקים אלא על ארבע המלאכות המוזכרות בתורה, ולפי ר"ש לוקים גם על אבות אחרים, כדוגמת נטיעה, שהיא מלאכה חשובה בכינון האילן, ואינה דומה לזריעה.
[לענין היתר המכירה ישנה השלכה חשובה לשאלה זו, שכן כבר הנהיגו הקדמונים שאף אם משתמשים בהיתר המכירה, מכל מקום מלאכות האסורות מן התורה – מוטב שיעשה אותן גוי, ולא יהודי, אע"פ שהקרקע נמכרה לנכרי].
אולם, ישנה מלאכה נוספת שעליה נשאלת השאלה הבסיסית, האם איסורה הוא מן התורה, או שמא מדברי חכמים, והיא – החרישה. בשמות לד,כא כתוב: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת, בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת". על פניו, עוסק כל הפסוק בדיני השבת, כפי שמבואר בראשו. אולם, רש"י בביאורו לפסוק מביא את דברי חכמים בענין (ראש השנה ט,א; וכן אצלנו במועד קטן), במחלוקת ר' עקיבא ור' ישמעאל. ר' עקיבא מסביר שמאחר שאנו כבר יודעים שאסור לעשות מלאכה בשמיטה, מכאן נלמד שגם בערב שמיטה, ובמוצאי השמיטה, יש מלאכות אסורות. החריש כפעולת הכנה בערב השמיטה ייאסר (מן התורה), וכן גם הקציר במוצאי השמיטה. מנגד, ר' ישמעאל ביאר שהעיסוק אינו בשנת השמיטה, כי אם בשבת רגילה, ולפיכך הקיש חריש לקציר. מאחר שחריש איננו מצוה, אלא הוא פעולת רשות, מכאן נלמד שגם איסור התורה בקציר אינו אלא על קצירת הרשות. ולכן, קצירת העומר, שהיא כידוע מצוה, תותר אפילו בשבת.
הרי לנו שנחלקו ר' עקיבא ור' ישמעאל בשאלה האם הפסוק מדבר בשמיטה או לא, ולפי ר' עקיבא החריש אסור מן התורה בשמיטה, ואף לפניה. ואכן, גם גדולי האמוראים נחלקו בשאלת החריש בשביעית (שוב מועד קטן ג,א): "איתמר, החורש בשביעית, רבי יוחנן ורבי אלעזר. חד אמר: לוקה, וחד אמר: אינו לוקה". ר' יוחנן ותלמידו הגדול ר' אלעזר בן פדת נחלקים בדיוק בשאלה זו. על אף שהתלמוד אצלנו לא מגלה לנו למי מיוחסת כל דעה, אולם מהר"י קורקוס חושף לפנינו שבירושלמי למסכת כלאים ח,א מסיקים שר' יוחנן סובר שאינו לוקה. וכידוע, על פי רוב אנו נוטים לפסוק הלכה כר' יוחנן, ולכן איננו מלקים על החריש בשמיטה, כלומר – אין איסורו מהתורה (כמו שפסק לעיל הרמב"ם, פרק א הלכה ד). גם כאן, כדרכו, סובר ר"ש שהחרישה היא אכן מהתורה, ומבאר דבריו בפירושו למשנה ד בפרק א ממסכת שביעית (יש דעה שלישית, המחלקת בין חרישה לצורך הזרעים לחרישה לצורך הקרקע, ולא כאן המקום להאריך).
סיכומם של דברים, ארבע מלאכות אסרה התורה מפורשות בשמיטה, ולכן על ארבע מלאכות הללו לוקים, בזמן שהשמיטה נוהגת מדין תורה. לגבי שאר המלאכות, נחלקו בזה התנאים (ר' עקיבא ור' ישמעאל), האמוראים (ר' יוחנן ור' אלעזר), וכן רבותינו הראשונים (הרמב"ם ור"ש).
כידוע, גם איסורים מדרבנן חמורים הם, ואיננו באים לזלזל ח"ו באיסוריהם, אך יש מספר נפקא מינות להבדל זה, כדוגמת הדין בספק, בהיתר המכירה, ועוד.
על פי הגמרא במסכת עבודה זרה נ,ב למדנו גם את העקרון החשוב הבא, והוא שכל מלאכה שנועדה לשפר את הקרקע או את האילן, ועל ידי כך להגדיל את תפוקתם – אסורה ("לאברויי"), אולם פעולות שכל מטרתן אינה אלא להציל את הקרקע או את האילן מנזקים – מותרות ("לאוקומי").
(קרח תשסז)
