הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"ככל היוצא מפיו יעשה" – עולם ההלכה הצליח להטמיע יחס מורכב מאוד לנדרים. הלכות נדרים בשולחן ערוך פותחים בהתנגדות עיקשת לנדרים, המובאת על המשנה הקובעת כי אם אדם אומר שהוא נודר כמו שכשרים נודרים – נדריו אינם נדרים, בשל העובדה שאנשים כשרים אינם נודרים. מאמרים משמעותיים אחרים של חז"ל ממשיכים קו זה, וחכמינו אמרו כי "הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקים עליה". במצבים נדירים מאוד התירו חכמים לאדם לידור, כמו בשעת צרה או בשעה שהוא מבקש לזרז את עצמו לקיים מצווה. ברם, יחס עוין זה לנדרים אין משמעות שמותר לאדם שלא לקיים את נדריו. משעה שנדר אדם הוא חייב לקים את נדרו, ודברי חכמים חמורים ביותר נאמרו על הנודר ואינו מקיים. התורה משלימה עיקרון זה בספר דברים, וקובעת כי מותר לו לאדם לא לידור וכלל לא יהיה בו חטא, אולם משעה שנדר "מוצא שפתיך תשמור ועשית".
פלא הוא, שעל אף העובדה שהנדר תקף, ישנה אפשרות של התרת נדרים. התרת נדרים מבוססת על ניתוח מצבו של האדם בשעה שנדר, והקביעה כי פעמים שאדם עושה דבר מה ואינו חושב מראש על התוצאות, או על ההתפתחויות. הוא מטפס על סולם גבוה, ואינו מחשב כיצד יירד ממנו. זה הבסיס להתרת נדרים, בשל ההנחה שלו היה יודע האדם כי הנדר יתפתח לכיוון הקשה הזה – הוא לא היה נודר. מדובר אפוא באפשרות לבחון מחדש את מה שנעשה והתיר את הנדר.
מה אפוא אנו יכולים ללמוד מהתרת הנדרים? יש לשים לב לשני הצדדים של המטבע. מחד גיסא אנו למדים על הזכות הגדולה שיש לאדם לתקן דברים שנעשו בעבר. הדבר נכון כאשר מדובר בהלכות נדרים, ולמעשה המדובר במציאות רחבה יותר שבבסיס כל רעיון התשובה. הרב סולובייצי'ק בספרו המופלא על התשובה הרחיב בהקבלה שבין הלכות נדרים ובין הלכות תשובה, והעניק משמעות גדולה ליכולת הבחינה המחודשת של הדברים. מאידך גיסא, אנו למדים כי קיימת אפשרות של עשיית מעשים שלא ניתן לחשב את התוצאה שלהם מראש. כאשר מדובר בעניינים שבין אדם לבין קונו – אמנם ניתן להתיר את הנדר ולתקן דברים שנעשו. אולם כאשר מדובר בעניינים שונים שבין אדם לחבירו, אנו עלולים למצוא את עצמנו במציאות של "מעוות לא יוכל לתקון" במשמעות שנתנו לה חז"ל, ופעמים שגם בעניינים שבין אדם למקום אנו מוצאים כך. על כן אחת המסקנות המיוחדות העולות ממציאות זו היא הצורך להלך בעדינות, ולחשוב מראש כיצד לא לעשות דברים שלאחר מכן נתחרט עליהם, ולא תהיה אפשרות לתקנם.
כמה חשוב לא לעשות דברים מתוך כעס; כמה חיוני להכיר ביסוד הגדול של "טוב אחרית דבר מראשיתו" ו"סוף מעשה במחשבה תחילה"; כמה חיוני להישמר שלא להרוס ולא לשבור; לא לטפס על עצים גבוהים שלאחר מכן יהיה צורך בגיוס סולם כדי לרדת ממנו; לא תמיד נותרות כל האפשרויות פתוחות.
מה אפוא עושה אדם המודע למשמעות הגדולה של הלכות נדרים? אדם המודע לכך אינו פועל כתוצאה מהתפרצות נפשית, אינו נותן לכעסו ולזעמו להשתלט עליו, אינו מתעלם ממשמעויות עתידיות של החלטותיו. את כל אלה הוא עושה גם בצורה חיובית. אדם המודע להלכות נדרים מנסה לחשב את המשמעויות השונות של החלטותיו. מתאמץ להחליט עניינים שונים רק בשעה שהוא רגוע; משקיע אנרגיה פנימית עמוקה לקבל על עצמו דברים שהוא יהיה הנאמן להם גם אם הם לא יעלו באופן שהוא היה רוצה שזה יתרחש. ההלכה אפוא מורכבת מאוד. פעמים שהיא מטילה על האדם אחריות על המתרחש ממעשהו גם אם לא חישב את כל האפשרויות; פעמים היא פותחת לו פתח המאפשר לו לסלול מחדש את המסלול בו הוא רוצה ללכת. ההלכה אפוא קוראת לאדם לעשות שני דברים סותרים: מחד גיסא להתחשב בכל האפשרויות העתידיות ולהיות אחראי לדבריו; מאידך גיסא, לנצל בדיעבד הזדמנויות לתקן הנקראות בדרכו, ולהיות מסוגל לשוב למסלול בו הוא רוצה ללכת.
(מטות מסעי תשסז)
