מחויבות המנהיג למוצא פיו – האמנם?

"האדם הסגולי הוא זה שמוצא פיו הוא מוצא ליבו ובניהם לא קיים כל פער"

פרשת השבוע שלנו מקפלת בתוכה את הקשר שקושר בלק, מלך מואב, עם בלעם בן בעור, אחד משבעת נביאים שצמחו וקמו באומות העולם. לא סתם נביא ככל הנביאים. חז"ל מוצאים בו נקודות בהן עולה בלעם על משה רבינו. כל כך מיוחד היה בלעם, שחז"ל מבקשים להאדיר את גדולתו והם מייחסים לבלעם את היכולת לזהות את הרגע בו אלוקים כועס.

החיבור בין מלך מואב לבלעם נועד לצורך אינטרס של מלך מואב למצוא דרך באמצעותה הוא יסיר את האיום הישראלי, ולכן בקשתו מבלעם: "לכה נא וארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני, אולי אוכל נכה בו נגרשנו מן הארץ, כי ידעתי את אשר תבורך מבורך ואשר תאור יואר".

בלעם, כנביא, מבקש להמתין עם ההחלטה עד שיקבל את הסכמת הא-ל. ה-אל נגלה לבלעם ומורה לו: "לא תלך עמהם [=שלוחיו של בלק] לא תאור את העם [=ישראל] כי ברוך הוא". בלק שמבין את גודל השעה והאתגר העומד לפתחו, אינו מוותר ושולח לבלעם משלחת נוספת שניה, בכירה וחשובה יותר, בניסיון לשכנע את בלעם. גם הפעם תגובת הא-ל לבלעם היא "אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם, ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה". במילים פשוטות אומר הא-ל לבלעם – 'הליכתך עם המשלחת אינה מקנה לך את החופש לעשות ולהגיד ככל העולה על רוחך', בפועל סמכותו מוגבלת ולבלעם מוענקת הסמכות להגיד רק את אשר הא-ל יאמר לו להגיד.

בלעם ובלק כנראה האמינו שעם הגעתו של בלעם לשטח וברגע שהוא יעמוד מול עם ישראל הוא גם יצליח לקלל.

באחד מהניסיונות של בלעם לקלל, מתאר בלעם את אחת מתכונותיו היסודיות הא-ל, וכך מציג בלעם את אלוקים: "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה".

במדרש עמדו מכאן על אחת התכונות האלוקיות השונה במהותה מהתכונה האנושית, ובלשון המדרש: "אינו כבשר ודם שבשר ודם קונה אוהבים מצא אחרים יפה מהם כופר בראשונים". לפי המדרש בעוד האדם מונע מאינטרסים, דבר הא-ל יציב וקיים.

דברי המדרש מובהרים אצל ר' יוסף בכור שור, בפירושו לתורה שמשמיענו: "'כזב' קורא מי שחוזר בדיבורו בחנם, שיש ספק בידו לעשות מה שאמר, והוא אינו עומד בדיבורו וחוזר בו בחנם, זהו כזבן, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן. ובן אדם ויתנחם כמו אדם שאין ספק לעשות מה שאמר ומתנחם על מה שאמרו. אבל הקדוש ברוך הוא כל יכול. ואילו שתי מדות אינם מצויות בהקב"ה". על פי גישה זו 'הכזבן' הוא אותו אחד שחוזר בו מדיבורו, מבטיח דבר ואינו עומד בו. האפשרות של האדם לחזור בו מדיבורו יכולה להתקיים באחד משני מצבים: המצב הראשון הוא 'סתם', כלומר חזרה מהדברים ללא כל סיבה, המצב השני הוא כשהאדם חוזר בו מדיבורו בגלל אירוע שגורם למבטיח לחזור בו מדיבורו. כך או כך, שתי הסיטואציות הן לא רצויות והן מכניסות את המבטיח לקטגורית 'הכזבן'.

כאשר מבקש דוד לשרטט את האדם האידיאלי, זה שיכול להעפיל לפסגות רוחניות גבוהות ולגור בבית ה', הוא מונה בין התכונות הטרומיות את הדרישה הבאה: 'הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו'. האדם הסגולי הוא זה שמוצא פיו הוא מוצא ליבו וביניהם לא קיים כל פער.

בהתאם למסורת היהודית מוטלת החובה על האדם להידמות לא-ל, אדם צריך ליטול דוגמה ממידות הא-ל וליישמן בחייו. בלעם, בעדות אופי על הא-ל, מניח בפנינו את תכונת 'האמת' האבסולוטית של הא-ל, וכפי שדורשים חז"ל חותמו של הא-ל הוא 'אמת'.

אלא, שאם הדרישה למידת האמת רובצת לפתחו של כל אדם ואדם, תכונה זו מחויבת אצל מנהיג ציבור בקל וחומר, שכן אין ולא יכול להיות למנהיג האפשרות להתרחק ממידת האמת רק לנוכח תפקידו או כדי להבטיח את תפקידו.

(בלק תשפ"א)