הרב אליעזר אהרנסון, ראש ישיבת ההסדר חולוןשורות אלו נכתבות בעת שחייל צה"ל גלעד שליט עודנו חטוף בידי מרצחי ארגוני הטרור, ואנו תפילה לשחרורו במהרה ולשובו לחיק משפחתו לחיים טובים ולשלום, ולוואי שכבר בשעה שהדברים ייקראו נתבשר כולנו את בשורת ישועתו ושובו לשלום משביו.
מתוך הכאב הקולקטיבי שכולנו חשים במציאות נוראה זו, עסקו בשבוע שעבר בעלון זה ובבמות אחרות בסוגיית פדיון שבויים, ובאופן טבעי רוב הכותבים והדוברים הדגישו את ההגבלה שלא "לפדות את השבויים יתר על כדי דמיהם", הגבלה שטעמה בצידה – "מפני תיקון העולם", שלא ניצור בלב אויבינו מוטיבציה לחטוף שבויים נוספים. קריאה זו, שלא להיכנע לסחטנות הטרוריסטית, נתקלת בגל של תגובות עוינות שנעות בין השתוממות וחוסר הבנה, לבין האשמה קולקטיבית בחוסר אנושיות, ובמגמה צינית להשתמש בחייו של גלעד שליט, ולהקריב אותו ככלי לחיזוק ההרתעה הישראלית וכדומה.
אין צורך לומר שלא אלה הם פני הדברים, ושהשוללים בכל תוקף שחרור רוצחים טרוריסטים כתמורה למידע על השבוי, כואבים את כאבו ואת כאב המשפחה ממש כמו כל אדם אחר שלב יהודי פועם בקרבו. אך דווקא מהטענות הקשות שעולות ניתן ללמוד לימוד גדול על המוסר האנושי, ועל הפער בינו לבין המוסר האלוקי: מוסר אנושי טבעי מונע בדרך כלל מתחושות הלב – אם אתה רואה אדם חלש ואומלל, באופן אינסטינקטיבי ליבך נחמץ ואתה מתמלא רחמים; ככל שמישהו מפציר בך יותר כך כוח התנגדותך נחלש, ואתה חש רצון לסייע ולוותר. מתוך תפיסה זו, ברור שאם אדם אחר אינו נכנע, אינו מתקפל ומוותר, הרי כפי הנראה לבו אטום לחלוטין לסבל, ואין בנפשו מקום לרחמים. אילו היה אדם זה אנושי, היה ליבו עולה על גדותיו מרוב כאב ורחמים, ואז ללא ספק היה משנה את דעתו ופועל על פי צו ליבו.
אך התורה איננה מצווה אותנו לאטום את ליבנו לסבל; היא איננה מצווה אותנו שלא לחוש רחמים. אדרבה, התורה משמיעה לנו שוב ושוב "כי חסד חפצתי" (הושע ו,ו), "ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך" (מיכה ו, ח), ואשת חיל תתהלל בכך ש"תורת חסד על לשונה" (משלי לא, כו). אכן, התורה היא 'תורת חסד'. אולם את מהותו האמיתית של החסד יש להבין על פי הציווי שמצווה אותנו הקב"ה ללכת בדרכיו – "מה הוא חנון, אף אתה חנון; מה הוא רחום, אף אתה רחום": מהי משמעותם של החסד והרחמים אצל הקב"ה? ודאי אין הכוונה לרגש עז שמרכך את ליבו הקשוח של ריבונו של עולם… כאשר אנו אומרים על הקב"ה שהוא "רב חסד" אין הכוונה שהוא מוותר שלא כדין, אלא שדינו הוא דין מלא רחמים, ואף כאשר הוא שופט ומעניש אותנו, מתגלה חסדו אלינו – "שבטך ומשענתך המה ינחמוני".
אף אנו צריכים ללכת בדרכיו של הקב"ה, ולהיות אנשי חסד – לא אנשים רכים וחלשים הנכנעים לתחושות ליבם, אלא אנשים הפועלים על פי הכרתם העמוקה מהו החסד האמיתי וארוך הטווח, גם כאשר זה סותר את תחושת החסד המיידית. לא מתוך אכזריות וקור רוח אנו מסרבים לשחרר רוצחים כדי לפדות חייל שבוי, אלא מתוך חסד ורחמים – מתוך הבנה שאם תחושות הרחמים והחמלה שלנו יביאו אותנו להכנע לטרור, הרי אנו מגלים בכך אכזריות גדולה כלפי כל עם ישראל, שכן לא זו בלבד שכניעה כזו עלולה להביא לחטיפות נוספות, אלא ששחרור מחבלים יוצר מצב שבו אנו מאבדים את כל יכולת ההרתעה שלנו מול הטרור – ואבדן יכולת ההרתעה איננו עניין פוליטי או מדיני, אלא עניין של חיי אדם.
בתורת הסוד אנו מכירים עשר ספירות, עשר מידות שונות שבהן מנהיג הקב"ה את העולם. אלא שכל אחת מעשר הספירות מתפרטת אף היא לעשרה חלקים, כך שנוצרים שילובים וגוונים שונים ומעורבים. מבנה זה אנו פוגשים גם בספירת העומר, כאשר כל שבוע מבטא מידה אחת מתוך שבע, ובכל שבוע מבטא כל יום פן מסויים בתוך מידה זו. כך אנו פוגשים מידות מורכבות כמו יסוד שבמלכות, הוד שבחסד, תפארת שבנצח וכו'. עומק המורכבות ניכר במיוחד בהתכללותם של החסד והגבורה זה בזה – בבחינות חסד שבגבורה וגבורה שבחסד, היוצרות מיזוג של ניגודים הפכיים.
משמעותם הפנימית של המונחים הללו הלקוחים מתורת הסוד, ודאי עליונה היא ומעבר להשגתנו האנושית הפשוטה, אולם יחד עם זאת אנו יכולים ללמוד מכאן על המורכבות שבמידת החסד: לעיתים החסד מתגלה דווקא בתוך מידת הדין, דווקא מתוך הגבורה, מתוך ההתגברות על הרחמים המיידיים, מופיעה מידת החסד בתפיסה הרחבה יותר שלה.
מידת הגבורה והדין, שבה אנו אוחזים כאשר אנו מסרבים לשחרר רוצחים, צריכה להיות נובעת לא מתוך אכזריות וקשיות לב, אלא מתוך רחמים ודאגה לגורלם של חיילי צה"ל ותושבי ישראל כולם. ובתוך מידת הגבורה הזו צריכה לשכון גם מידת החסד, השותפות בכאב הנורא של משפחת שליט, והאכפתיות העמוקה לבנם גלעד. מתוך אכפתיות זו צריכה לבוא נחישות עמוקה לחשוף את חוטפיו ולשחר אותו משביו במהרה בע"ה.
(פנחס תשסו)
