על האחדות

מפני מה ברוב המקרים בהם מדובר על אחדות – אנו מוצאים את הפילוג הגדול? מפני מה המילה ״אחדות״ מזכירה לנו את עין חרוד איחוד ועין חרוד מאוחד, מפלגות כמו אחדות העבודה או האיחוד הלאומי שאיחדו קבוצות קטנות מאוד, ועוד ועוד? מפני מה נדמה כי במקום בו נשמעת תוכנית האחדות סביר להניח כי נמצא את ההפך?
שתי סיבות עיקריות לכך, והן קשורות מאוד האחת בשניה: ראשונה בהן היא חלומו של הקורא לאחדות כי כולם אכן יתאחדו, אלא שיש לו תנאי קטן לכך – שיתאחדו סביבו. הוא מאוד בעד חופש המחשבה והביטוי כאשר הוא מביע את עמדתו שלו, ומאוד תומך גם בחופש המחשבה והביטוי כאשר גם הצד השני מביע את העמדות האלה בדיוק, אך כאשר הצד השני מביע את עמדותיו שלו שאינן כדעותיו הוא – כאן הוא מתנגד. בקשת הקורא לאחדות היא לכאורה צנועה מאוד: הוא רק מבקש שכולם יקבלו עליהם את עולו של המאחד.
שניה בהן היא העובדה שבעולמנו האידיאולוגי הכלים ההכרחיים לאחדות נתפסים כמילים גסות. כדי להתאחד יש צורך בפשרה, הסכמות, וויתורים וכדו׳, ואלה נתפשים כמילים לא ראויות לשימוש, וממילא אסורות אידיאולוגית. המשפט הנפוץ ״נתאחד בדרך בה אף אחד לא יצטרך לוותר על עמדותיו״ הוא למעשה חסר משמעות, שכן הוא אוקסימורון: לא ניתן להציב דרך אחת משותפת לכולם בלי שכל צד ייאלץ לסגת מחזונו על המימוש השלם של עמדתו.
למעלה מכך, במקום בו אנו מוצאים אחדות של ״כולנו״ – מוטל על המתבונן לבחון מי נותר בחוץ, ומי לא כלול באותו גוף המכריז על עצמו כמאחד. אז יגלה את מה שבדרך ברור מראש: בחוץ נותרו רבים רבים, שאינם כלולים בחבורה המאוחדת, והתוצאה מובנת מאליה: הקוראים לאחדות מופתעים פעם אחר פעם עד כמה קטן מספרם של אלה שנענו לקריאת האחדות.
האם אפוא אחדות היא מילה רעה? האם הקריאה לאחדות אינה אפשרית? להפך: למן הופעת האומה הישראלית כולה שהיא גוי אחד בארץ, דרך הפרקטיקה המלמדת כי במקום בו מופיעה אחדות של ממש נמצא גם גרעין ההשפעה היותר גדול, ועד השמחה האנושית של חיים באחדות ולא בפילוג – אנו למדים על כוחה הגדול, ועל נכונות החתירה המתמדת לעולם המאוחד. אלא שלפני הקריאה, ובוודאי שלפני מימושה, צריך כל אחד המבקש את האחדות לקבל על עצמו גם לסגת מעט, להטמיע כי לא כל עולמו יבוא לידי ביטוי, וכי לא כל האמת נמצאת אצלו. ענווה בסיסית, המכירה בכך כי גם בעמדות אלה שמבקשים להתאחד עימם נמצאים יסודות ראויים ומכוונים, וכי מטרתה הגדולה של האחדות היא להביא את הצדדים כולם לידי ביטוי – היא גם תכונה ראויה מצד עצמה, וגם המבוא היחיד המאפשר להיכנס לשערי האחדות ולהתברך ממנה. זו תכונתה של העין הטובה המתבוננת על עם ישראל כולו, ורואה את המאחד האמיתי שבו.
(בלק תשעט)