אי-התגייסות לצבא – התרסה כלפי בורא עולם

לאחרונה נחשפנו לכמה קריאות, חלקן עממיות וחלקן רבניות, שלוקחות את הגיוס לצה"ל כבן-ערובה במאבק אידיאולוגי-פוליטי, הן על רקע סוגיות של שירת נשים בצבא והן על רקע התנגדות אידיאולוגית לדרך הממשלה וצה"ל כזרוע מבצעת שלה.
לא כאן המקום להאריך במקום בו רבים וטובים כבר ביטאו את עמדתם, בכל הנוגע לסוגיית שירת הנשים בצבא. נקצר ונאמר שדי במעשיהם של גדולי ישראל בדורות האחרונים, ובכלל זה רבותיהם המובהקים של אלה שקוראים בקול בנושא, להוכיח שלא כל בעיה הלכתית היא עילה לשיבור הכלים, ולהפגנה במרחב הציבורי הישראלי. אכן, השירות בצבא מזמן לפרקים אתגרים לחייל הדתי, אך לא הרי האתגרים הגדולים מאוד שעמדו בפני מי שמבקש לשמור על אורח חיים תורני לפני שלושים וארבעים שנה, להרי האתגרים, המינוריים למדי, שעומדים בפני חייל דתי כיום.
עם זאת, חשוב להתייחס בצורה מפורשת לאיום, שלא הוכחש כי אם היה מי שביקש להמעיט בערכו, שלא להתגייס לצבא. תמיהה רבתי ביחס לאיום מופרך זה ראוי לה לעלות מכל מי שתורת חיים קרובה ללבו. השירות בצבא ההגנה לישראל איננו רשות, טובה ותרומה לעם ישראל ולמדינה. מדובר במצוות עשה של תורה, ומי שאיננו מבין אינו אלא טועה בדבר משנה, כמבואר בידי כל הפוסקים. עזרת ישראל מיד צר, המפורשת ע"י הרמב"ם (הל' מלכים ה, א; אף הרבנים שהתבטאו בנושא בקיצוניות רבה השכילו לכתוב כן בעבר).
הגדיל לעשות בסוגיה זו הגאון הגדול ר' אליעזר יהודה וולדנברג, שבספרו הלכות מדינה (חלק שני, עמ' מא) כתב:
"חוץ מה שהחוק הנימוסי והמדיני מחייב על כך שראשי העם ידאגו תמיד למיין ולאמן את אנשי יוצאי הצבא ולדעת מספר כולם, בכדי שהמדינה והעם לא יעמדו פתאום בזמן מן הזמנים לפני מצב של אין אונים בהתקיף אותם אויב מן החוץ, בהיותם בלתי ערוכים לקרב כהוגן. חוץ מזה ישנו על כך צו תוריי מיוחד על מנהיגי העם, שבתוקף תפקידם לשמור על שלימות ושלום העם והמדינה החובה עליהם לשקוד תמיד לפקוד ולדעת מספר חייבי הגיוס ולסדרם על לגיונותיהם איש על מחנהו ואיש על דגלו, דרוכים ומוכנים תמיד לקריאת התייצבות, ולא לסמוך על הנס לחכות עד הרגע האחרון כאשר פתאום יגיח אויב מן המארב. כי 'דע כי כל ספור שתמצאהו כתוב בתורה הוא לתועלת הכרחית בתורה, אם לאמת דעת שהוא פנה מפנות התורה או לתקון מעשה מן המעשים, עד שלא יהיה בין בני אדם עול וחמס' (מו״נ חלק שלישי פרק נ)".
כלומר, חרף השיקולים שהיו יכולים, לכאורה, לעמוד לנגד עיניו של אדם בהכרעתו הפרטים האם להתגייס או לא, האתגר הכללי של שמירה על כלל ישראל מחייב את ראשי המדינה, מעצם תפקידם והאחריות שכרוכה בו, לוודא שהצבא יהיה ערוך ומוכן בפני כל איום.
הרב וולדנברג, כמו גם הרב צ"פ פרנק, שחיבר את ההקדמה לכרך השני של הלכות מדינה, היו מודעים היטב למצב הרוחני הקשה ששרר בצה"ל באותם ימים (הספר יצא לאור בשנת 1952, בעיצומו של הפולמוס על גיוס בנות לצבא), והכירו במורכבות של השירות בצבא. הם אמנם דגלו במתן פטור עקרוני לתופסי התורה, וזה איננו נושא הטור שלנו (ראוי לתהות מה היו אומרים במצב של הסדר עם המדינה שמבסס את הזכות והחובה ללמוד תורה, ולשרת בשירות מקוצר, בכדי להרוויח את כל העולמות), אך ברור לחלוטין מבחינתם שאין אפשרות להתעלם מהערך התורני המוחלט של השירות בצבא.
אם כן, השימוש והאיום באי-גיוס, כחלק ממאבק ציבורי מוזיל זילות קשה ועמוקה את ערך הגיוס, והופך אותו לגיוס על-תנאי, ולא למצוה. כך גם הגיבו חז"ל כלפי כל מיני איומי סרק, והצהרות חסרות שחר על אי-קיום מצוה (שו"ע יו"ד רטו, א; על בסיס הגמ' נדרים טז, ב):
"נדרים חלים על דבר מצוה. כיצד, אמר: קונם סוכה שאני יושב, לולב אני נוטל, אסור לישב בסוכה וליטול לולב. הגה: ויש אומרים שמלקין אותו על שנדר לבטל המצוה, ומתירין לו נדרו ומקיים המצוה".
אמנם, אינני ממליץ להלקות אף אדם (וראו רמב"ם הל' מלכים ז, ד; והדברים מבוארים כבר במשנה סוטה ח, ו), אך ההתניה על מצוות הגיוס מראה שדברי ה' המחייבים אותנו על תנאי הם, ח"ו. יתר על כן, לא מצאנו פוסק, מכל מגזר שהוא, שיכפור בערכה של מצוות הגיוס לצבא. אף הדוגלים במתן פטור לבני הישיבות אינם מרוקנים מערך את הגיוס. ממילא, ההתניה על קיום מצוה זו בתיקון כזה או אחר שחייב (או לא) מפקד הצבא להחיל מדרדרת את השיח הרבני למקומות לא ראויים ולא מתאימים.
בשולי הדברים, חשוב להעיר הערה נוספת, ואולי אף היה ראוי לפתוח בה, בבחינת דרך ארץ קדמה לתורה. יש מקרבנו תלמידי חכמים, שאמנם ידם רב להם בתורה, אך כוחם הצבאי דל למדי, והם העדיפו להמית עצמם באהלה של תורה לאורך השנים. אינני בא לבקרם, ויתכן שההחלטה שבחרו להמעיט המעטה רבתי בשירות הצבא, או ההשלמה עם גזירת הצבא בנושא היתה נכונה וראויה. אולם, צורמת ביותר נטייתם לפעור פיהם בגידופים ונאצות כלפי מי שלקחו על עצמם את המשימה הקדושה והנשגבת של הגנה על ישראל ומסירות נפש בשדה הקרב גופו. היתכן שיעס מי שמתיימר להחשב תלמיד חכמים ומורה הוראה ברבים לכנות בכינויי גנאי את מי שמסר נפשו על שלמות העם והארץ, וממילא קדוש יאמר לו?! כינויים כדוגמת "ערל לב", "שקרן", ועוד כהנה וכהנה, מתאימים לתרבות נמוכה, ולא לשיח של תלמידי חכמים, שמטבעם מרבים שלום בעולם. אמנם, מוכרת לנו הטענה על אודות הצורך בקומה זקופה, באמירות גאות ונטולות פשרות וכיו"ב, אך ראוי לו לדובר מסוג זה לתהות מה מניע אותו פעם אחר פעם להוכיח שהוא לא מתכופף, להבליט את חוסנו ותעוזתו. האם אין כאן חוסר בטחון עצמי גדול? האם לא חשש מתמיד מפני חוסר צדקת הדרך הוא המניע דיבורים ברוח זו?
כלפי ילדו שלו, אף אם יהיה סורר ותועה, לא ינהג אותו הרב בדברי נאצות וגידופים. וכלפי גיבורי ישראל, שקברו חברים ופקודים, שהקריבו את חייהם האישיים למען בטחוננו הוא מסוגל להוציא דברים כאלה מפיו ומעטו?! ראוי לתהות על דרך כזו של שיח, שתחילתה צהלה על כח ובטחון מדומים, וסופה נהי על התפרקות המארג הפנימי שמאגד את כלל ישראל לחטיבה אחת, השירות בצה"ל.
(בא תשעב)