"ונס שמה הרוצח מכה נפש בשגגה" (במדבר ל"ה, יא) – ולא בזדון. ואם יהרֹג בזדון, ויאמר 'בשגגה הרגתי' ויהא בורח לערי מקלט, אמר הקב"ה: אפילו בורח ונכנס במזבח שלי – הִרגו אותו שנאמר: "וכי יזיד איש על רעהו [להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות]" (שמות כ"א, יד). ומי היה זה שברח למזבח ונהרג? יואב, שנאמר "והשמועה באה עד יואב… [וינס יואב] אל אֹהל ה' [ויחזק בקרנות המזבח]" (מל"א ב', כח)… אמר: הרוגי בית דין אין נקברין בקברות אבותיהם – אלא הם לעצמן. מוטב לי שאמות כאן – ואקבר בקברות אבותי. במדבר רבה כ"ג, יג.
בעוד שמצוות הקצאת ערי המקלט זכתה לתיאור נרחב בפרשתנו, לאחר תיאור קיום המצווה בספר יהושע, לא מצינו במקרא תיאור ממשי של בריחת רוצח לערי המקלט. התיאור היחיד במקרא של בריחה למעין עיר מקלט, היא בריחתו של יואב למשכן ה', ואחיזתו בקרנות המזבח. על פי הציווי מספר שמות, נראה כי רעיון ההמלטות מין הדין על ידי האחיזה בקרנות המזבח קדמה לציווי על הקצאת ערי מקלט, כך שאולי ניתן לראות בערי המקלט מעין 'הרחבות' של רעיון ההאחזות במזבח ה', כך שייתכן ודווקא מהמקרה של יואב נוכל לעמוד במשהו על הרעיון העומד מאחרי ערי המקלט.
שלמה שלח להרוג את יואב לא רק בגלל תמיכתו במרד אדניה, אלא בעקר בגלל צוואתו של דוד לפני מותו: "וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו. וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל" (מל"א ב', ה-ו). צוואה זו מעלה שאלה קשה על התנהלותו של דוד: אם היה ראוי להרוג את יואב על רצח אבנר ועמשא, מדוע לא עשה זאת דוד עצמו, ואם יואב אינו בן מוות על מעשים אלו – מדוע ציווה דוד על שלמה לא להוריד את שיבתו בשלום שאול?
על שאלה זו ניתן לענות בכמה כיוונים. אפשרות אחת היא שמדת הכרת הטוב של דוד כלפי יואב זר צבאו לא אפשרה לו לפגוע במי שהושיעו פעמים רבות. אפשרות שניה היא שדוד לא היה מסוגל, מבחינת כוחו הפוליטי לפגוע ביואב בשר צבאו, שכן גם כשניסה רק להדיחו מראשות הצבא, יואב הצליח לתפוס בכוח את תפקידו (שמ"ב י"ט-כ').
ברם, חז"ל בדרשותיהם רמזו לכיוון אחר, היורד לשורש ההבדל המוסרי בין יואב, לבין אבנר ועמשא. בהמשך לדרשתנו קובעים חז"ל כי אבנר נהרג משום שאף על פי שסירב לפגוע בעצמו בכהני נוב (שמ"ב כ"ב, יז), כשר צבאו של שאול הציפייה ממנו היתה שימנע בפועל את ההרג, ולא יסתפק בסירוב פקודה אישי. במדרשים נוספים רמזו חז"ל כי יואב הרג את עמשא, תוך האשמתו בטענה דומה בכך שלא מחה באבשלום שאנס את פלגשי דוד, ובכך הוא הגורם העקיף לכך שנשים אלו הפכו ל"צְרֻרוֹת עַד יוֹם מֻתָן אַלְמְנוּת חַיּוּת" (שמ"ב כ', ג).
לאור טענות מוסריות אלו ששמו חז"ל בפי יואב, נוכל להבין את עומק טענתם כנגדו, המופיעה בסנהדרין מט ע"א: " 'והשיב ה' את דמו על ראשו אשר פגע בשני אנשים צדקים טובים ממנו' (מל"א ב', לב), 'טובים' – שהיו דורשין 'אכין ורקין' – והוא לא דרש. 'צדקים' – שהן בפה ולא עשו, והוא באיגרת עשה". במינוח דרישת 'אכין ורקין', הכוונה לדרשת חז"ל המפורסמת על הפסוק "רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה" (יהושע א', ז) ממנו למדו חז"ל כי יש לבצע את פקודות המלך, למעט במקרים בהם המלך מצווה לעבור על דברי התורה.
לפיכך נראה שכוונתם של חז"ל בדרשה זו, היא שאף על פי שניתן להצדיק את עצם טענותיו של יואב כלפי אחריותם העקיפה של אבנר ועמשא למעשי מלכיהם, הרי שיואב – כמי שביצע בפועל את פקודתו של דוד לשליחת אוריה החתי למות בקרב, אינו יכול לטעון כלפיהם טענות מעין אלו. בעוד שאחריותם היתה עקיפה בלבד, שכן סירבו להשתתף במעשה עצמו, וכל חטאם היה שלא מיחו ומנעו ממלכם לבצע את העוול – אחריותו של יואב להרג אוריה החיתי גדולה בהרבה – ואי נכונותו לסרב לפקודתו הכתובה של דוד, שולל את יכולתו לבקר את אבנר ועמשא, שאולי אינם צדיקים וטובים באופן מוחלט – אך הם "צדיקים וטובים ממנו".
מבט מוסרי זה על ההבדל שבין יואב לאבנר ועמשא, יכול גם להסביר מדוע לא יכל דוד להעניש את יואב בעצמו. מאחר וטענותיו המוסריות של יואב התמוססו בשל מילוי פקודתו של דוד, לא יהיה זה סביר כי דוד כמלך יוכל להעניש את פיקודו על ששמע בקולו. לעומת זאת, שלמה יוכל לבוא ולהשוות את התנהגות יואב, אל מול התנהגותם של אבנר ועמשא – ולפגוע ביואב משום שהרג אנשים צדיקים וטובים ממנו.
לאור דרשות אלו ייתכן ונוכל גם לבאר את הסיפא של דרשתנו. גם לאחר שיואב מבין כי יש בעייתיות במעשיו, הוא אינו מוכן להיות ממומת על ידי בית הדין כרוצח רגיל שפעל ממניעי רשע אישיים. יואב רוצה להדגיש שהוא אינו רוצח רגיל שאין להביאו לקבורת אבותיו, אלא אדם שפעל ממניעים מוסריים מוצדקים עקרונית – ורק מעשיו הקודמים הם שמנעו ממנו את הצידוק המוסרי להריגה. במקרה זה, סבור יואב, ראוי לו לרוצח להיאחז בקרנות המזבח מתוך טיעון כי ממניעי קודש ביצע את רציחותיו, וכי יש לדונו לכל הפחות כרוצח בשגגה. יותר מכך, באוחזו בקרנות המזבח הוא גורם לכך שגם אם בסופו של דבר יוכרע כי בשל מעשיו הקודמים החלטתו היתה פגומה מעיקרא, והוא יוגדר כמי שהזיד מלכתחילה על רעהו להורגו בעורמה – הוא לכל הפחות יזכה לכבוד האחרון בכך שמעם מזבח ה' יקחוהו למות.
אם אכן ערי המקלט הן הרחבה של רעיון ההאחזות בקרנות המזבח, ייתכן ודרשתנו רומזת כי למעשה כל רוצח בשוגג טוען טענה דומה לטענתו של יואב. בבריחתו של הרוצח בשוגג לעיר המקלט, בה מתגוררים הלווים שה' היא נחלתם, הוא מדגיש כי לא ממניעי רשע אנושיים ביצע את רציחתו, אלא הוא תולה את שגגתו ברצון גבוה, שכעת בא הוא לחסות בצילו.
(מטות מסעי תשסו)
מדוע טען יואב בן צרויה לרצח בשגגה?
השארת תגובה