מתגלגלים כל הדרך אל הפודיום: ספורטאים פראלימפיים משתפים על הפציעה הקשה ועל ההתאהבות בספורט

בישראל הלבה רותחת. המלחמה שמרחיבה גזרות, ההרוגים, הפצועים והדאגה לחטופים. המערכת הפוליטית גועשת סביב חוק הגיוס וחוק התקציב. ובתוך כל אלה, שתופסים את עיקר תשומת הלב שלנו, כדאי אולי לנשום קצת אוויר פסגות עם המשחקים הפראלימפיים באולימפיאדת פריז 2024 שנפתחו באחרונה ומתקיימים בימים אלה. אחרי קיץ מוצלח שבו הנציגים מישראל קטפו 7(!) מדליות במשחקים האולימפיים, הציפיות מהמשלחת הפראלימפית הישראלית גבוהות. ההתחלה נראית מצוין: 5 מדליות בימי התחרות הראשונים, והיד (גם אם היא קטועה) עוד נטויה. ספורטאים פראלימפיים לשעבר מספרים על הפציעה הקשה ששינתה את חייהם, על ההתאהבות בספורט, וגם: למה הישג שלהם משמעותי הרבה יותר מהישג של ספורטאי 'רגיל'

בין שלל הידיעות הקשות שקיבלנו על פיגועים, הרוגים וגופות חטופים שחולצו, גם התקבלו כמה ידיעות שהעלו לנו חיוך על הפנים: המשחקים הפראלימפיים רק החלו, וכבר זכינו ב-3 מדליות: אסף יסעור בן ה-22 עמד בראש הפודיום ומדליית זהב נוצצת על צווארו, לאחר שרשם הישג שיא בענף הטאקוונדו במשקל עד 58 ק"ג; אף עמי דדאון בן ה-23 זכה במדליית זהב בשחייה 100 מטר חופשי, וריגש את כולנו כששאג דומע את מילות 'התקווה'; ומארק מליאר בן ה-24 מרח עוד יותר את החיוך שלנו, כשקטף מדליית ארד בשחייה 100 מטר גב. רגע לפני שהגיליון יורד לדפוס, הישג כפול בענף החתירה: מורן סמואל בת ה-42 זוכה במדליית זהב, והצמד סאלח שאהין ושחר מילפלדר קוטפים את מדליית הארד.

יחד עם זאת, לא הרבה מודעים להישגים האדירים האלה. המשחקים הפראלימפיים באולימפיאדה לא מקבלים התייחסות זהה בתקשורת, לזו שקיבלה האולימפיאדה ה"רגילה", והם די נעלמים מעיני הציבור. מי שמבקשים ומעודדים להפנות זרקור ציבורי על הנכות, על הספורט ועל השילוב המופלא ביניהם, הם ספורטאי עבר והווה שחוו על בשרם את הריפוי שהספורט מסוגל להעניק לגוף שאינו מושלם. בימים של מלחמה, שבהם מתמלאים מוסדות השיקום בלוחמים צעירים, נראה שגם במובן הפיזי – יש אור בקצה המנהרה. יש חיים גם אחרי הפציעה.

"נפצעתי קשה בפיגוע ב-2002", מספר עשהאל שבו, בן 30, שייצג את ישראל בכדורסל במשחקים הפאראלימפיים ריו דה ז'נרו (2016). "גדלתי באיתמר. מחבל עם קלצ'ניקוב חדר ליישוב. אנחנו היינו הבית הראשון ברחוב הראשון. הוא היה אצלנו בבית במשך כשעתיים, ובמהלכן הוא רצח את אמא שלי ושלושה מהאחים שלי. אני הייתי עם אחים שלי באותו חדר. נפצעתי והתחזיתי למת, אז שרדתי את זה. כשהמחבל בעט לי ביד כדי לבדוק אם אני חי, לא הגבתי. אני מאמין שזה מה שהציל לי את החיים. חטפתי שלושה כדורים בברך ושני רימונים התפוצצו לידי. הייתה לי פציעה קשה, שאפילו הפראמדיקית שהוציאה אותי מהבית חשבה שאני לא בחיים כבר, כי הדופק שלי היה מאוד מאוד נמוך.

"הייתי בהכרה מלאה כל הזמן. אין ממש תחושה של זמן כשאתה בתוך הסיטואציה הזו, אבל לפי השתלשלות האירועים וההצלבות שעשינו עם תיעודים של הצבא, הייתי 40 דקות בתוך הבית, ואני זוכר כמעט הכל. אני זוכר את הטלפון מצלצל, את הפנים של המחבל, זוכר את החיילים מחוץ לבית, זוכר את הרימונים. זוכר ממש", הוא משחזר את הרגעים ששינו לו את החיים, כשהיה בן 9 בלבד.

"כשהוציאו אותי חשבו שאני מת, השכיבו אותי על האלונקה מחוץ לבית", הוא מתאר. "פתאום הרגשתי רוח קרה כזו בפנים, ואז פקחתי עיניים. כשראו שאני בחיים לקחו אותי במסוק לבית חולים, לניתוח. הסיכוי שלי לשרוד היה אפסי".

אבל למרות הכל, עשהאל שורד. הוא מתעורר מקומה אחרי חמישה ימים ומתחיל שיקום – פיזי ונפשי. "השיקום הנפשי הוא משהו שאתה לוקח אותו איתך לכל החיים; והשיקום הפיזי – הייתי כשנה וחצי בבית חולים עד שהתחלתי לחזור לשגרה, לחזור לבית ספר, להמשיך את הלימודים".

"דווקא בתקופה הזו, במצב שלי, הספורט היה משמעותי כל כך: זה היה המקום היחיד שלא הרגשתי בו שונה, וזה גם היה המקום היחיד שהרגשתי שאני מצליח בו"

חוסן מסוג אחר

ספורט היה למעשה חלק מהשיקום של עשהאל, ולכן הוא התחיל לעשות כושר די מהר לאחר הפיגוע. "גם היום, כל מי שחווה פציעה פיזית, ממליצים לו לשחות ולעשות ספורט, וככה לחזק את הגוף. זה מאוד-מאוד חשוב. במיוחד אחרי שאתה הרבה זמן במיטה של בית חולים, ואני עוד הייתי על כיסא גלגלים", הוא מסביר.

כאמור, בהתחלה עשהאל שחה כחלק מהליך השיקום, אולם לאחר שהשתחרר מבית חולים החל להתחרות בתחרויות של ילדים, עד שהבין שהוא ממש אוהב את זה. "דווקא בתקופה הזו, במצב שלי, הספורט היה כל כך משמעותי – זה היה המקום היחיד שלא הרגשתי בו שונה. בגלל שזה ספורט שבו כולם נכים ולכל אחד יש מגבלה פיזית כזו או אחרת, אז אתה לא מרגיש חריג".

"זה גם היה המקום היחיד שהרגשתי שאני מצליח בו", הוא מוסיף, "ללימודים בהתחלה בכלל לא הלכתי, וכשכן – היה לי קשה מבחינה חברתית, וגם צוות ההנהלה לא רצה להתמודד איתי. הייתי מה שנקרא 'תיק כבד מדי'. בבית כל המשפחה הייתה צריכה לעבור את התהליך שלה, זה לא היה בית שמח וצוהל. אז המקום היחיד שנותן לך תקווה ושמחה, ואפילו קצת חיי חברה, היה המקום הזה".

אחרי שנתיים הוא מגיע לנבחרת ישראל, ושוחה כ-8 שנים בתחרויות מחוץ לארץ. כשהוא מסיים את התיכון, הוא פותח דף חדש בספורט – "הרגשתי שאני צריך התחלה חדשה. סיימתי טיפול פסיכולוגי שארך 7 שנים, ואז גם אמרתי לעצמי שאני רוצה ספורט חדש, אני רוצה משהו אחר. ככה הגעתי לכדורסל, ממש במקרה, והשאר היסטוריה. 13 שנה אני בכדורסל, 12 שנה בנבחרת ישראל. כרגע אני משחק כדורסל מקצועי כבר שנתיים בגרמניה", הוא מתגאה.

לאחר שנה בעיסוק בכדורסל, הוא רושם את ההישג הספורטיבי הראשון שלו, שזכור לו יותר מכולם – "בשנה הראשונה שלי בליגת העל זכינו באליפות, וזה היה מאוד מרגש. לדעתי אפילו גם זכינו בדאבל – זאת אומרת זכינו גם בגביע המדינה. הייתי אז בן 19, אז בשנה הראשונה לזכות בדאבל, ובגמר גם לזכות בשחקן המצטיין – זה הישג טוב", הוא מתרגש.

עשהאל מקווה להגיע לפראלימפיאדה עם נבחרת ישראל בכדורסל כיסאות גלגלים, אף שכבר 16 שנים הנבחרת לא העפילה לתחרויות. כשהוא מתחיל לדבר על המשחקים האולימפיים, הוא מבקש לשלוח מסר לספורטאים: "קודם כל בהצלחה לספורטאים הפארלימפיים! אלה חבר'ה שעבדו, במיוחד בשנה לא קלה, עם חוסר נסיעות לחו"ל ולטורנירים, ובכל זאת הצליחו להשיג קריטריון, אז קודם כל שאפו. אני בטוח שהם ייצגו אותנו בכבוד".

כמי שצופה מהצד ומכיר מקרוב, הוא מבקש להעלות למודעות את סיקור אירועי המשחקים הפראלימפיים. "האולימפיאדה הפראלימפית תמיד הייתה פחות. בכלל, כל הספורט הפראלימפי – כמה שומעים עליו? אפילו על ליגת הכדורסל, שזה הספורט הכי פופולרי בפראלימפיאדה, אין מספיק סיקור", הוא מתאר בצער. "אבל זה עולם ומלואו!", הוא מוסיף בהתרגשות, "יש בספורט הפראלימפי המון ערכים שכל אחד יכול לקחת לחיים האישיים שלו. מעבר להתמודדות עם משבר וכו'. זה לא רק להיחשף לנכויות, זה להיחשף למה אנשים יכולים לעשות עם הנכות שלהם. נכות נתפסת עם המילה הנלווית של 'מגבלה'. פה באולימפיאדה אפשר לראות שהמגבלה קצת זזה הצידה. צריך לפתוח את הראש בקטע הזה".

כשהוא מדבר על ספורטאים פראלימפיים, עשהאל מתקשה להשוות אותם לספורטאים ללא נכות, ובכל זאת כשהוא נשאל על כך הוא מוצא חוסן בספורטאים שעברו חוויה פיזית קשה. "אני מאמין שספורטאים פראלימפיים יודעים להתמודד עם משברים בצורה טובה יותר", הוא טוען. "כי אתה כבר בא ממשבר, נקודת הבסיס שלך בהשוואה לאחרים היא נמוכה יותר מהרבה בחינות – אם נולדת ככה, אז לאורך כל הדרך יתייחסו אליך בצורה שונה. כל מי שאני מכיר שנולד עם מגבלה כזו או אחרת, היו לו קשיים חברתיים; וגם מי שלא, כמוני, שהנכות קרתה לו במהלך החיים, חווה את הקשיים האלו, וגם את תקופת השיקום. הרבה פעמים זה נורא, וזו איזושהי טראומה או פוסט-טראומה".

עשהאל מסביר שאפילו ההתנהלות של נכים ביומיום יכולה לחסן אותם בספורט. "אתה צריך לקום בבוקר ולבצע פעולה פשוטה כמו לנעול נעליים או להיכנס לאוטו – לאנשים בכיסא גלגלים זה סיפור הרבה יותר מורכב מבן אדם שאין לו בעיה ונכנס לאוטו. נקודת הפתיחה שלנו נמוכה יותר, אז ההתמודדות עם משברים חזקה יותר. וספורט, בסופו של דבר, זה משברים. אתה מפסיד הרבה-הרבה יותר ממה שאתה מנצח, לאורך כל הקריירה שלך. אז צריך לדעת לקום מהמשבר הזה ולהיות יותר טוב, יותר חזק, יותר מהר, עד שאתה באמת מגיע לתוצאות. ברוב הפעמים אתה לא תגיע לתוצאה הסופית, אתה לא תצליח להגיע להישגים הכי גבוהים. אבל הדרך היא לא פחות חשובה מהתוצאה, בעיניי".

לא רק לחילונים

פראלימפיאדה, האולימפיאדה לאנשים עם מוגבלויות פיזיות, מתקיימת בדיוק היכן שהתקיימה האולימפיאדה שהסתיימה לאחרונה בפריז. במשחקים יתחרו 4,400 ספורטאים מ-170 מדינות ב-22 ענפי ספורט. ישראל מוציאה לפראלימפיאדת פריז 2024 28 ספורטאים – 14 בנים ו-14 בנות, מתוכם דרוזי ושלושה מוסלמים.

אורי ברגמן, בן 71, הוא הספורטאי הפראלימפי המעוטר ביותר בישראל. למרות שהוא נולד עם מחלת הפוליו, עד גיל מאוחר הוא התחרה עם ספורטאים ללא מגבלה. "הייתי בנבחרת השחייה וכדור מים הרגילה של גבעת ברנר, הקיבוץ שבו גדלתי. ב-1975, כשהייתי בן 22, הצטרפתי לסגל ונסעתי בתור שחיין לאולימפיאדת הנכים, שהתקיימה אז במונטריאול, קנדה, וזכיתי ב-6 מדליות זהב. אז גם מוניתי למאמן שחיין. במוסקבה ב-1980 הייתי מאמן שחיין וזכיתי ב-4 מדליות זהב, בלוס אנג'לס זכיתי במדליית זהב, בסיאול במדליית זהב אחת. כך שכשפרשתי – היו לי סה"כ 12 מדליות זהב, אחת כסף ושתיים ארד. עמדתי 15 פעמים על הפודיום, 12 פעמים מהן שמעתי את 'התקווה'", הוא מספר בגאווה.

היום אורי משמש פסיכולוג של חלק מהמתחרים במשחקים הפראלימפיים, וגם מפרשן ברדיו ובטלוויזיה את המשחקים. הוא מסביר את ההישגים מהאולימפיאדה שכבר ראינו, וגם נותן פתח לתקווה להישגים הישראליים באולימפיאדת הנכים שמתקיימת כעת. "קרו שני תהליכים: בטוקיו 2020 היה נגיף הקורונה; ועכשיו יש את המלחמה העולמית, אז זה שנמצאים בתוך כפר אולימפי מבוצר ולא יוצאים – יש לזה השפעה פסיכולוגית. זה ממרכז את הספורטאים והם רוצים להראות את הרוח הישראלית. זה מאוד מלכד אותם חברתית. אני לא יכול להתחייב להישגים, אבל אני יכול להתחייב לזה שעקב המלחמה הספורטאים חדורי מוטיבציה מאוד-מאוד גבוהה".

בתור מי שהתחרה גם בספורט שנחשב "רגיל" וגם בספורט נכים, אורי מבחין בשני הבדלים בין סוגי הספורט והספורטאים: "בספורט הרגיל אתה צומח מהילדות ועד הבגרות, ואתה עצמאי. ספורט הנכים הוא קודם כל ספורט של ההורים – שדואגים בשיקום ומביאים לאימונים וכו'. כך שהשיקום מאוד-מאוד ארוך, והוא שונה מאוד מהספורט הרגיל. וגם, בספורט הרגיל אתה יכול ישר להיות כוכב; בספורט הנכים אתה חייב לעבור דרך ארוכה של שיקום – גם שיקום גופני וגם שיקום פסיכולוגי".

"זה שהספורטאים נמצאים בתוך כפר אולימפי מבוצר ולא יוצאים ממנו – יש לזה השפעה פסיכולוגית. זה מלכד אותם חברתית, והם רוצים להראות את הרוח הישראלית. עקב המלחמה, הספורטאים חדורי מוטיבציה מאוד-מאוד גבוהה"

אמנם הדרך שלו התחילה בספורט באוכלוסייה הכללית, אבל אורי מבקש למצוא פתרון כבר מגיל צעיר לילדים נכים שיכולים להתפתח ולהפוך לספורטאים: "אני חושב שכאשר מאתרים ילד עם מגבלה – צריך להפנות אותו לגורמים המתאימים, שיתחיל להתאמן בגיל צעיר".

לבסוף, אורי מבקש להעביר מסר לציבור הדתי דווקא, על חשיבותו של הספורט ביהדות. "הספורט בחוויה היהודית הוא בעצם תחזוק הגוף כדי להפעיל את הנשמה. לעומת זאת, ביוון ההליניסטית, כשהתחילו האולימפיאדות, הגוף היה המרכז – היופי, האסתטיקה. זה הבדל גדול מאוד. הרבה יותר דתיות וחובשי כיפות נחשפים ורוצים לעשות ספורט – וזה דבר מבורך".

על פסגת ההר

אסתר אברהם, אשה חרדית, היא בוגרת הקורס הראשון בארץ לספורט נכים ושיקום נכים. אישה חרדית מירושלים, שבילדותה עברה תאונה ששינתה את גופה. "עברתי תאונת דרכים מורכבת, עם אוטובוס. נהג האוטובוס איבד שליטה כי הוא ספר כסף, ואני קיבלתי את הפגיעה הכי חזקה. האוטובוס פשוט התהפך. ישבתי בקדמת האוטובוס ונפצעתי קשה. כל מה שעשיתי עד עכשיו, אני עושה על רגל אחת, בעקבות הפציעה הזו", היא מספרת.

אסתר מתמחה בשחייה ובהידרותרפיה (טיפול במים). בימים אלו היא מקימה קבוצת כדורסל כיסאות גלגלים בירושלים. היא גם מנחה את סדנאות "אבן דרך", מטעם החברה למתנ"סים ומשרדי ממשלה. "המטרה היא להגיע לאוכלוסיות עם מגבלות שונות ולדבר איתם על אורח חיים בריא מכל מיני היבטים". אבל אסתר לא רק מדברת – היא גם עושה. היא כבשה שיא עולם בטיפוס ורשמה הישגים נוספים. "טיפסתי על ההימלאיה לגובה מאוד-מאוד גבוה, ששום אדם לפניי לא עשה את זה על רגל אחת. היית צריכה לראות את המבטים של הנפאלים, זה היה וואו", היא צוחקת.

כשמדברים על האולימפיאדה הנוכחית, היא מציינת שני פרטים מעניינים. "אחד הפרוטזיסטים שלי, מי שבונה פרוטזות, יוצא לאולימפיאדה ללוות את כל הקטועים מכל העולם. הוא אחראי עליהם ועל טיפול בתותבות שלהם. אדם מישראל מייצג את כל הספורטאים הפראלימפיים!", היא אומרת בהשתאות. בנוסף, שניים מהספורטאים הפראלימפיים במשלחת הישראלית הם מטופלים שלה ולמדו אצלה שחייה. "שמוליק דניאל מתחרה בחתירה, ואמיר לוי מתחרה בבדמינטון (כדור נוצה; ש"ש). זה מרגש ומשמח אותי מאוד", היא מגלה בחיוך.

כמי שחוותה את זה על בשרה ומכירה היטב את העולם הזה גם בתחום העיסוק שלה, האתגרים לספורטאים הפראלימפיים הם רבים מספור. "ספורטאי בריא – מסתובב, קופץ מהמיטה ויוצא לאימון; אדם עם נכות – עד שהוא יוצא מפתח ביתו זו התארגנות גדולה. לכן העומס והמאמץ הם רבים יותר", היא משווה. "בנוסף, יש לו עניינים בריאותיים ורפואיים שגם יכולים למנוע ממנו אימונים לא פעם. אבל בסופו של דבר, הפירות שקוצר הספורטאי האולימפי הנכה, הם הרבה יותר מתוקים מפירותיו של ספורטאי אולימפי שהוא לא נכה. כי גודל המאמץ וההשקעה שמקדיש הספורטאי הפראלימפי לא יסולא בפז. הוא נאבק ביומיום שלו עם ממסד – ועדות רפואיות, הוכחות ואחוזי נכות, טיפולים רפואיים כאלה ואחרים. יש לו עומס יתר על השרירים, על הגוף שלו. אדם שמגיע כספורטאי לפראלימפיאדה עבר דרך מאוד ארוכה, מאוד מפרכת, מאוד קשה, מאוד מאתגרת – הרבה יותר מספורטאי בריא. וגם, זה לא נשמע כזה מצלצל – ברחוב אנשים לא יודעים שקיימת אולימפיאדת נכים, אין לזה אותו הד כמו שיש לאולימפיאדה הרגילה", היא אומרת בעצב.

"הפירות שקוצר הספורטאי האולימפי הנכה, הם הרבה יותר מתוקים מפירותיו של ספורטאי אולימפי שהוא לא נכה. כי גודל המאמץ וההשקעה שמקדיש הספורטאי הפראלימפי לא יסולא בפז"

לסיום, אסתר קוראת לכל הציבור, ולא רק לאוכלוסיית הנכים, לצאת לעשות ספורט. "חפשו במתנ"ס הקרוב מתקני ספורט כמו קיר טיפוס. אם אתם חיים סמוך לחוף ים, לכו למועדוני גלישה. אולי תתאמנו בסיף. חפשו ענפי ספורט, ותדחפו את הילדים שלכם לעסוק בספורט", היא ממליצה. "הספורט משפיע לטובה מבחינה פיזית ושומר על גוף בריא, אבל לא רק: אנשים שעוסקים בספורט מפתחים רצינות, עקביות, השקעה. הספורט גם מעניק לנו סיפוק והעצמה אישית. לאדם אין פריווילגיה להגיד 'אני וספורט לא חברים'. כל אדם חייב לעסוק בספורט – יש לו מכונה, והוא חייב לשמור עליה".