פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)סערת המלחמה של השבועות האחרונים, על חלליה ונפגעיה, מפנה את שימת הלב לפרשיות המלחמה הקדומות שהתורה משופעת בהן. המעיין בדברי ימי ישראל יגלה שכולם רצופי מאבקים. והנה, לעומת עמים שלגביהם נצטווינו לשמור על איפוק ומתינות יחסיים, מסיבות שונות ומגוונות ("אל תצר את מואב" – דברים ב, ט; "ונשמרתם מאד, אל תתגרו בם" – לגבי אדום, שם, פס' ד; "וקרבת מול בני עמון אל תצורם" – שם, יח-יט); מופיע לנגד עינינו בפרשיות האחרונות בספר במדבר אויב שבדומה לעמלק (שנצטווינו לגביו: "מחה תמחה את זכר עמלק"), אנו מצווים כלפיו על יחס שונה. לאחר שכשלו בניסיונם לקלל את ישראל, והייתה להם הקללה לברכה, מפעילים מואב ומדיין את "נשק יום הדין". נשק לא קונווציונלי של "בנות מואב ומדיין", מעין פצצה אנושית מהלכת, שמטרתה חיסול עם ישראל בדרך אחרת, מתוחכמת יותר.
בתגובה למעשה זמרי, מורה אותנו התורה (במדבר כה, יז-יח): "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם. כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר ְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר".
על פני הדברים, יש כאן "מידה כנגד מידה" הרווחת בענישה המקראית: "צרור" כנגד "כי צוררים הם לכם". ועדיין יש מקום לתהות מה טעם בחר הכתוב דווקא בלשון זו, של "צרור" ו"צר", שאינה רווחת במקרא ביחס לאויב ספציפי אלא ביחס לשניים: מדיין והמן האגגי, מזרע עמלק (וכמאליה עולה הקריאה "וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם"). ולא עוד אלא שנקט הכתוב לשון כפולה: "צרור את המדיינים… והכיתם אותם"?
בפירושו לתורה מסביר הנצי"ב לשון מיוחדת וכפולה זו של "צרור" ו"הכאה": כאשר עומד מולך צר ואויב, חייב אתה ל'צרור' אותו עוד טרם שקרב למלחמה, בעת שמכין הוא את כליו. לעתים, השקט המדומה אינו אלא הכנה שלו למלחמה, ואם הדבר אינו עוזר – "והכית אותו", בשעת המלחמה.
ומכל מקום, ציווי שנאמר בפרשת פינחס, בא לכלל מימוש רק בפרשת מטות, ואף כאן בלשון קשה: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ… וידַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן… וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר… וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְניֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם בָּזָזוּ. וְאֵת כָּל עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם וְאֵת כָּל טִירֹתָם שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ. וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הַשָּׁלָל וְאֵת כָּל הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה… וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה?… וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ".
שאלת היחס המיוחד שמקבלים המדיינים מתעצמת עוד יותר אם נזכור שמשה רבנו נשא לאישה את בת יתרו, כהן מדין. וכי זוהי מידת הכרת הטוב שבני מדיין ראויים לה?
בעוד שאצל חלק מהפרשנים "מרוככת" מעט עצמת הציווי (דוגמת רס"ג שפירש "צרור", לשון הטלת מצור), מדגישים רבים מהם את חומרת הציווי ומבקשים למצוא לו פשר. כך, למשל, מדגישים רש"י והנצי"ב ש"צרור" – לשון הווה היא, מעין חובה תמידית, דוגמת "זכור את אשר עשה לך עמלק". וראיה לדבר, שעל אף שמימושה לא נתבצע מיד, אלא כעבור זמן, נצטוו ישראל עליה, בהיותה חובת תמיד.
בניגוד למעשה בנות מואב, שסימל מאבק רגעי, לשעה, מסמלת מלחמת מדיין מאבק קבע תמידי, שזמנו כל יום, כל שעה. והדברים מדויקים בכתוב עצמו. על אף שמעשה זמרי נסתיים זה כבר, נוקט הכתוב לשון הווה: "כי צוררים הם לכם", כביכול מבקש הכתוב לומר ששנאת המדיינים – שנאת דורות היא, תמידית וקיימת, ולא רק שנאה לשעה או מעשה חד פעמי.
את פשר הנקמה דווקא במדיין ולא במואב, מסביר רש"י במניע השונה שהיה לשניים: המואבים נכנסו לדבר מחמת יראתם מפני בני ישראל, אבל מדיינים נתעברו על ריב להם.
בדרך שונה הולך הרמב"ן שמפרש כי למרות שבנות מואב הן שהזנו את העם, המוח הנכלולי מאחורי מזימה זו – של מדיין היה, והוא אף הפקיר למטרה זו את כזבי בת נשיא מדיין ושילח אותה – מעין פיתיון "סינדי" קדום – לערבות מואב לשם כך ("כי ישראל בערבות מואב בשטים היו, ומאין תבוא שם המדינית הזאת? אבל הייתה יפת תואר מאד, ושלחו אותה זקני מדין שם, כי אמרו בתואר אישה יפה – רבים הושחתו").
נכליהם של המדיינים מתבטאים אפוא לא רק בעצם המאבק אלא בשיטה. הם פועלים מרחוק, בשיטות ערמומיות, ובאמצעות ידם הארוכה – בני מואב – מסווים הם את מעשיהם ומנסים לפתות את בני ישראל להיכנס למלכודת הדבש שטמנו להם.
אגדת חז"ל (בבא קמא לח, ע"א) מוסיפה ומלמדת אותנו מה רב המרחק בין מחשבות בני אדם בעניין המלחמה לבין עצת ה': " 'אל תצר את מואב' – וכי עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות? אלא נשא משה קל וחומר בעצמו. אמר, ומה מדינים שלא באו אלא לסייע למואב, אמרה תורה 'צרור את המדינים והכיתם אותם', מואבים עצמן לא כל שכן? אמר לו הקב"ה: לא כשעלה על דעתך, שתי פרידות יש לי להוציא מהם רות המואביה ונעמה העמונית".
כשם שנוראות ואיומות הן דרכי המלחמה, כך נפלאות ונסתרות הן. ואנו, אין לנו לסמוך אלא על אביחנו שבשמיים. "לא בחיל, ולא בכוח, כי אם ברוחי אמר ה' ".
(מטות מסעי תשסו)
