סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאיתשאלה: האם מותר לרב או למרצה להצטרף לאוטובוס הלוחמים בשבת, כדי לעודד את רוחם לקראת יציאה לקרב? האם מותר לצורך זה גם לנסוע בנסיעה מיוחדת?
תשובה: בפרשת השבוע אנחנו קוראים על הכהן משוח המלחמה, המוסר דברי חיזוק ועידוד לעם קודם היציאה לקרב. הרמב"ם ושאר מוני המצוות קבעו שאיסור הפחד במלחמה הוא איסור תורה (ספר המצוות, לא תעשה נ"ח), ולדעת ספר החינוך (מצוה תקכ"ו) תפקידו של הכהן משוח המלחמה הוא לסייע בהעצמת הרוח ובהתגברות על הפחד.
במקורות הקדומים לא מבואר האם מותר לכהן משוח מלחמה לחלל את השבת כדי להצטרף אל הלוחמים ולחזק את רוחם. אמנם, הרב יעקב אריאל (שו"ת באהלה של תורה, ב' מ"ז) מסביר שבהיות הכהן חלק בלתי נפרד ממחנה המלחמה, הוא בוודאי היה יוצא גם בשבת: "כשם שמצינו שהארון, משוח המלחמה, חצוצרות התרועה, השוטרים האומרים מי חוזר מעורכי המלחמה, וכל יתר בעלי התפקידים הרוחניים, היו חלק מהצבא, ומסתמא גם בשבת יצאו עם כל החיילים. וראיה לזה מיריחו שהקיפו אותה שבעה ימים עם הארון והחצוצרות … ואם כן מכאן יש ללמוד לכל מלחמה, שבעלי התפקידים הרוחניים הינם חלק מהצבא ודינם לגבי שבת כמו יתר החיילים".
הרב אריאל מוסיף ומסביר שם, שהדבר מלמד על חשיבותה הרבה של העצמת הרוח: "נוכחותו של הארון, נושאיו, כהן משוח מלחמה, הלויים והשוטרים וכל בעלי התפקידים הרוחניים אינם רק לשם הצלה סגולית, אלא כדי שתשרה במחנה רוח גבורה וקדושה. ודבר זה נחוץ ללוחמים כמו כל דבר המעלה את המורל, והוא חלק בלתי נפרד מהמערך המלחמתי". הלכה למעשה, הרב אריאל מתיר לרב צבאי להצטרף לאוטובוס שבו נוסעים הלוחמים. באשר לנסיעה מיוחדת של הרב – על כך כותב הרב אריאל שהדבר מותר רק אם אכן ישנה הערכה סבירה שנוכחות הרב עם הלוחמים תתרום תרומה משמעותית לחיזוק רוחם.
הרבצ"ר לשעבר, הרב אבי רונצקי זצ"ל, סבר אף הוא שבמצבים מסוימים רשאי הרב הצבאי להצטרף ללוחמים היוצאים לקרב, והסביר: "עוד בימי קדם אנו פוגשים את הרב הצבאי בדמותו של הכהן, משוח המלחמה. אותו רב, הכהן, ניצב בפני הלוחמים טרם יציאתם לקרב ונוסך בהם רוח לחימה, ובהמשך – אף יוצא עימם לשדה הקרב". כמובן, הרב הצבאי איננו כהן משוח מלחמה במובנו ההלכתי הפשוט, ואולם לא פעם יש לרבנים הצבאיים תפקיד מרכזי מאוד בחיזוק רוחם של הלוחמים, כמובן לצד המפקדים ובתיאום איתם.
לחוסן המורלי יש תפקיד מרכזי בניצחון במערכה, ובמקרים קיצוניים – פגיעה מורלית מתירה חילול שבת. דוגמה לכך היא ההיתר של פוסקים רבים בדורנו (וביניהם הרב שלמה זלמן אויערבך, הרב יצחק זאב גוסטמן, הרב שלמה גורן, הרב גד נבון ועוד) לפנות חללים משדה הקרב בשבת, כדי למנוע מן הלוחמים מראות קשים שעלולים להחליש את המורל.
במהלך מלחמת ההתשה, התיר הרב גורן למשגיחי כשרות של הרבנות הצבאית לעבור בקו המעוזים בתעלת סואץ ולהכשיר את המטבחים לפסח, אף שהדבר היה כרוך בסכנת חיים. הרב גורן הסביר שהדבר מייצר בקרב הלוחמים תודעה כי צה"ל חושב עליהם, דואג להם ומתאמץ להכשיר גם את המעוזים המרוחקים שבהם הם יושבים. ההיתר להסתכן הוא היתר מחודש אפילו יותר מן ההיתר לחלל את השבת, וכאמור דעת הרב גורן הייתה שהדבר מותר לצרכים מורליים.
אמנם, חרף דוגמאות אלה, טענו רבים ששיחת עידוד וחיזוק – חשובה ומוצלחת ככל שתהיה – לא בהכרח תשפיע על מורל הלוחמים במידה המצדיקה חילול שבת. כך, למשל, הסביר הרב יצחק קופמן בספרו "הצבא כהלכה" (פרק י"ט; וראו על כך גם במאמרו של הרב י' בן מאיר בתחומין, כרך ל'): "בדרך כלל ישוב הדעת אצל הבריא גורם להרגשה טובה או מניעת אי-נוחות מרובה, אך אינו מהווה גורם בפיקוח נפש שמחמתו יותרו איסורים, ואין ללמוד מן היוצא מהכלל". גם הוא מדגיש שיחידה שבמהלך הלחימה נפגעו רבים מחייליה, והנותרים סובלים מהלם קרב, ויש סיכוי סביר שבמהלך השבת או מייד לאחריה היחידה תצטרך להמשיך בלחימה – יש מקום להתיר לאיש חוסן, וכך גם לרב, לנסוע אליהם בשבת ולשוחח איתם. אך הרב קופמן מדגיש שזהו היתר חריג, שתלוי מאוד בנסיבות ומחייב בחינה של כל מקרה לגופו.
ברוח דברים אלה, מדיניות הרבנות הצבאית לאורך מלחמת 'חרבות ברזל' היא, שמותר לרב או למרצה להצטרף לרכב הנוסע בלאו הכי כדי להגיע אל הכוחות בשטחי הכינוס והלחימה ולחזק את רוחם. לכן, מותר לו להצטרף לאוטובוס שבו נוסעים הלוחמים, או להצטרף לאחד המפקדים שנוסע עם החיילים בכל מקרה. עם זאת, נסיעה מיוחדת לשם חיזוק הרוח מותרת רק במקרים חריגים ובאישור פרטני של רב היחידה, וכאשר ניכר שמורל הלוחמים זקוק לעידוד דחוף, וניתן לשער ששיחתו של רב או מרצה תעצים את רוחם ותסייע להם לתפקד באופן מיטבי, ולנצח.
