הרב אליעזר אהרנסון, ראש ישיבת ההסדר חולוןכידוע, ישנם הבדלים רבים בין סיפור חטא המרגלים כפי שהוא מסופר בפרשתנו, לבין הסיפור כפי שמציג אותו משה רבנו בפרשת דברים, בתוך דברי המוסר והתוכחה שלו לעם ישראל ערב כניסתם לארץ, כארבעים שנה לאחר חטא המרגלים. ההבדל הבולט ביותר הוא בשאלה מי היוזם והמציע את שליחת המרגלים: בספר דברים טוען משה רבנו:"וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן. וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר" (דברים א, כב-כג), משמע – עם ישראל הוא זה שמבקש לשלוח מרגלים; ולעומת זאת בפרשתנו אין זכר לכך, ואדרבה, נראה כאילו היוזמה הבלעדית לשליחותם של המרגלים הייתה מאת הקב"ה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם" (במדבר יג, א-ב).
מי, אם כן, יזם את השליחות הבעייתית הזו שסופה בחטא ובארבעים שנות נדודים ומוות במדבר? במבט ראשון נדמה כאילו באמת הקב"ה יוזם את המהלך, ולאחר ארבעים שנה משה משכתב את ההיסטוריה, מצניע את חלקו של הקב"ה בכישלון, ומטיל את כל האחריות על עם ישראל. אבל מלבד שאפשרות זו אינה מתקבלת לחלוטין אצל כל אדם שמאמין בה' ובמשה עבדו, היא גם איננה סבירה בעליל.
לא מדובר כאן על סיפור נשכח מלפני מאות שנים, אלא בסיפור מלפני ארבעים שנה, שנים בהם גווע דור שלם, וכל זאת כתוצאה של חטא המרגלים. אין ספק שבמשך כל ארבעים השנים הללו סיפרו ההורים לילדיהם לפרטי פרטים את כל השתלשלות העניינים שהובילה את עם ישראל למצב הנוכחי. מלבד זאת, לא כל אותו דור מתו, אלא רק מבני עשרים שנה ומעלה – ואם כך, כל אלו שהיו עד גיל עשרים, הם בימי משה רבנו בטווח הגילאים שבין ארבעים לשישים, ולא סביר שמשה רבנו מסוגל לשכתב בפניהם את ההיסטוריה, גם אילו היה רוצה בכך. ומעל לכל, הרי הסיפור גלוי וידוע לכל, ונכתב בתורה בפרשת שלח שבספר במדבר, מבלי שאף אחד ניסה להסתירו…
נראה לומר שהסיפורים בפרשת שלח ובפרשת דברים אינם סותרים אלא משלימים זה את זה. הסיפור האמיתי מורכב משני הסיפורים גם יחד, והתורה בכל מקור מדגישה את החלקים הנוגעים לאותו עניין שבו היא עוסקת, לא מתוך כוונה להסתיר, כמובן, אלא מתוך הבנה ברורה שהקורא את ספר דברים קרא גם את ספר במדבר, והמורכבות של שני הסיפורים תפרוש בפניו את התמונה כולה.
ראשיתו של הסיפור כפי שמופיע בספר דברים: כאשר ציווה הקב"ה את בני ישראל "עלה רש, כאשר דבר ה' אלקי אבותיך לך", החלו עם ישראל לחשוש ובקשו "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ". הבקשה שעם ישראל מבקשים היא ריגול צבאי אסטרטגי – "ויחפרו" משמעו יחקרו את הכוחות הצבאיים העומדים לפנינו, את נקודות החולשה שניתן לחדור בהן וכדומה (כך גם אומר מלך יריחו לרחב – "הוציאי האנשים הבאים אלייך… כי לחפור את כל הארץ באו").
בקשה זו איננה טובה בעיני הקב"ה, כי היא מעידה על חולשה ועל חוסר אמונה. בדרך כלל אין חיסרון בריגול, ולהיפך – התורה לא תסמוך דבריה על הנס. אך כאשר כל המציאות סביבך היא ניסית, כאשר הקב"ה אומר לך בנבואה מפי משה רבנו "עלה רש!!!", ואתה מתמהמה – כאן כבר ראשיתו של החטא. "וייטב בעיני הדבר – בעיני ולא בעיניו של מקום" (רש"י לדברים א, כג).
אולם הקב"ה לא מעניש את ישראל על חולשה זו, אלא נותן לעם הזדמנות להפוך את הנפילה הרגעית הזו להתרוממות רוח ולחיזוק הקניין של עם ישראל בארץ ישראל, וכאן מתחיל הסיפור שבפרשת שלח: הקב"ה מצווה את עם ישראל לשלוח שנים עשר נשיאים, שיתורו את ארץ כנען. מדוע לשלוח נשיאים? וכי דווקא נשיאי השבטים הם המרגלים הטובים ביותר? לכאורה עדיף לשלוח מעט אנשים, המיומנים יותר בריגול, בהסוואה וכדומה. ומהי בכלל השליחות שלהם – "ויתורו את ארץ כנען"?
'לתור' משמעו לחפש, כפי שמשמע גם בפסוק "וארון ברית ה' הולך לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה" (במדבר י, לג). גם הפסוק המפורסם "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", משמעו שאל לו לאדם לחפש את מבוקשו במקומות אליהם מושכים אותו עיניו ולבו. מהי, אם כן, השליחות "לתור את ארץ כנען"? וכי הנשיאים הולכים לחפש את הארץ? הרי הם נכנסים אליה ומתהלכים בה, ומה יש כאן לחפש?
נראים הדברים, שהקב"ה שולח כעת את הנשיאים לשליחות כפולה: יש בשליחותם גם מרכיבים צבאיים, כגון "החזק הוא, הרפה? המעט הוא, אם רב?" וכן "הבמחנים אם במבצרים?", אך עיקרה של השליחות אינו צבאי כלל ועיקר: מרכז שליחותם של המרגלים הוא "וראיתם את הארץ מה היא… ומה הארץ אשר הוא יושב בה, הטובה היא אם רעה? …ומה הארץ, השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אין?" הקב"ה יודע מה יש בארץ ומה אין, אך הוא שולח את הנשיאים לחפש את מהותה הפנימית של הארץ, לראות את פירותיה המבורכים ואת הברכה האלוקית השרוייה בה. לכו לארץ וחפשו אותה, חישפו את מהותה הרוחנית הפנימית וגלו אותה לכל עם ישראל.
לכן משה שולח דווקא נשיאים, שאמנם אינם חיילי הסיירת המצטיינים ביותר, אך הם נציגיו של עם ישראל, ו"כולם אנשים", אנשים כשרים וראויים לשליחות רוחנית זו. אמנם לצערנו כשלו המרגלים בשתי השליחויות שהוטלו עליהם: מבחינה צבאית המסו את לבב אחיהם והניאו אותם מלעלות, וגם מבחינה רוחנית במקום לראות את טוב הארץ ואת עיני ה' אלקיך המביטות בה לטובה, ראו רק ארץ אוכלת יושביה.
את המשימה האמיתית השאירו המרגלים לנו, לכל דור ודור: לתור את הארץ, לחפש ולמצוא את הנקודה הפנימית של הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל, ולחזק יותר ויותר את הקנין המהותי והפנימי שלנו בארץ.
(שלח תשסה)
