ראשיתה של פרשת מטות, בפרק ארוך שכולל את דיני הנדרים והשבועות. על מרכזיותם של אלה בעולמה של יהדות ניתן ללמוד גם מכך שהמשנה (ובעקבותיה התלמוד) ייחדו שתי מסכתות שלמות, נדרים ושבועות, לעיסוק בהן, וספרות ההלכה על ענפיה השונים – הפרשנות והחידושים, הפסקים וספרי השו"ת – רצופים בדיונים שונים ומגוונים שהולכים-סובבים את דיני הנדרים והשבועות. עד כדי כך הייתה שכיחה תופעת הנדרים והשבועות, הן בחברה הנוכרית הן בחברה היהודית, שהיו תקופות שבהן הייתה ריאקציה חזקה נגד לימודה של מסכת נדרים, מתוך חשש שמא עיסוק יתר בה יביא להגברת התופעה. עדות מופלאה בעניין זה הגיעה אלינו מפיו של רב נטרונאי, גאון ישיבת סורא במאה התשיעית: "נדרים אין נשנית בשתי ישיבות [=בבל] היום יותר ממאה שנה".
במבט ראשון, בדומה לדיני השבועה והחרמים, מערכת ענפה זו של דיני הנדרים היא חלק מהמשפט ה"דתי" של ההלכה היהודית ואינה נוגעת בחלק ה"משפטי" שלה. ואכן, עוד במאה ה-14 קבע רבי יעקב בן הרא"ש, בעל ה"טורים" (ובעקבותיו הלכו רבי יוסף קארו ושאר בעלי הלכה) את הלכות הנדרים בחלק "יורה דעה" שב"שולחן ערוך", שעניינו המובהק הוא דיני "איסור והיתר", דוגמת דיני כשרות, ולא בחלק "חושן המשפט", שעוסק בנושאים המשפטיים הקלאסיים (דוגמת דיני קניין, מכר, ועוד). ואף על פי כן, ולמרות אופייה ה"איסורי" של פרשת הנדרים, נלמדו ממנה הלכות גדולות בתחום המשפטי, הן בתחום המשפט הציבורי, הן בתחום המשפט הפרטי, הן בתחום תורת הפרשנות של המשפט העברי.
ראשית הפרשה, ב"כלל הגדול" שבדיני הנדרים: "איש כי ידר נדר לה', או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו, לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה", ובדומה לו בספר דברים (כג, כב-כד): "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלוקיך". לאמור: אדם שקיבל על עצמו התחייבות, צריך לכבד ולשמור את מוצא פיו, ולא להפר הבטחתו. וכבר אמר החכם באדם, בספר קהלת (ה, ד): "טוב אשר לא תדר משתדור ולא תשלם".
בשונה ממנהיג ציבור נודע שאמר פעם "אז מה אם הבטחתי? לא הבטחתי לקיים", מדגישה התורה את חובת האדם לעמוד בדיבורו. וכבר הוסיפו חכמים, שגם במקום שאין חובה משפטית מוצקת לקיים הבטחה שניתנה, קיימת חובה מוסרית לעשות כן, ותוקפה אינו פחות מהתחייבות משפטית. וכמה שאמרו חכמים: "מי שפרע מאנשי דור המבול הוא עתיד להיפרע ממי שאינו עומד בדיבורו". ושמא לא לחינם נאמרה פרשה זו דווקא ל"ראשי המטות", מנהיגיו העם, שהם צריכים אזהרה יתרה לקיים את הבטחותיהם ולא למעול בציבור שנתן בהם את אמונו.
כמו במקומות אחרים, גם כאן בא לביטוי "שלטון החוק במחוקק". הקב"ה לא רק מצווה אותנו, בני האדם, על קיום הבטחות, אלא נוהג כך בתחילה, ודיבורו – כמעשה הוא. כך, כבר בדברי בלק: " לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם". מקצת פרשני המקרא נטו לראות בתכונתו זו של האל לא רק מילוי הבטחה בנסיבות רגילות אלא מעלה יתרה: גם כשהנסיבות משתנות ויש יסוד חוקי-משפטי להפרת ההסכם (כגון עקב סיכול, טעות או הטעיה), עומד הקב"ה ב"דיבורו", בשונה מבשר ודם, הממהר להשתמט מחובתו תוך שהוא נשען על הצידוק המשפטי להפרת ההבטחה או ההתחייבות.
כך גם בדברי הנביא ישעיהו (נה, י-יא): "כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים, ושמה לא ישוב, כי אם הִרְוָה את הארץ, והולידָהּ והצמיחָהּ… כן יהיה דבָרִי אשר יֵצא מפי, לא ישוב אלי ריקם, כי אם עשה את אשר חפצתי, והצליח אשר שלחתיו".
לא ייפלא אפוא שאחד משבחיו של הקב"ה הנאמר בתפילת השחרית הוא "ברוך אומר ועושה, ברוך גוזר ומקיים", אף על פי שברור שאין להבטחות מיד שמים תוקף משפטי. כיוצא בו פירשו את שבחו של הקב"ה, "עדותיך נאמנו מאד" (תהילים צג, ה), ואמרו שכוונת נעים זמירות ישראל לומר: שהקדוש ברוך הוא "נאמן" בדבריו, ואינו למוד לחזור בו או לשקר, להבטיח ולא לקיים. בניגוד למשמעות הרווחת בימינו, ה"אמונה" נתפסת כאן לא רק במשמעות של חובת עמידה בהסכמים מן הדין, מכוח חיוב משפטי, אלא גם כ"חיוב שאינו מן הדין", אלא מדרכי המוסר, לעמוד בדיבור אף אם לא נכרת הסכם משפטי מחייב. קו מאפיין זה של האל בולט גם בעניינים אחרים, כגון במקרא המתאר את הקב"ה כ"הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" (דברים לב, ד).
לימים, הועתקה נורמה זו של קיום הבטחות מתחום המשפט הפרטי והדתי, שבין אדם למקום, לתחום המשפט הציבורי. ויש מחכמי המשפט העברי שראו בה יתד ופינה להנחת היסוד של המשפט העברי ולפיה גם ציבור שקיבל על עצמו התחייבות בעניין מסוים, אינו רשאי לחזור בו כלאחר יד, בהיעדר סיבה של ממש שיהא בה כדי להצדיק את הפרת ההתחייבות.
(מטות תשעו)
הבטחות יש לקיים
השארת תגובה