ד"ר יצחק קניגסברגחטא המרגלים גרר אחריו עונש שהושת על עם ישראל: "במדבר הזה יפלו פיגריכם וכל פקודיכם מבן עשרים שנה ומעלה אשר הלינותם עלי" ( במדבר, יד' כט' ) , ועונש על האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ, להוציא שניים: "וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה, במגפה לפני ה'" (יד' לז' ). תגובות העם בעקבות עונשים אלה היו: "ויתאבלו העם מאד, וישכימו בבוקר ויעלו אל ראש ההר לאמר הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו" (יד', מ'). במעשים אלה יש ביטוי ממשי למרכיבי התשובה לפי הרמב"ם: חרטה על מעשיהם – "ויתאבלו העם מאד" , וקבלה לעתיד לבצע את דבר ה' על ידי נכונותם לעלות ולכבוש את הארץ – "הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה'" . מדוע, אם כן, נמנע הקב"ה מלקבל את רצונם לכפר על עוונם, ומדוע נענשו המתפרצים (המעפילים) לעלות אל ראש ההר? " וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החרמה" (יד', מה').
בני ישראל רצו לתקן את דרכם , כאן ועכשיו, מתוך דחף פנימי להשקיט את מצפונם. תחנוניו של משה: "למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח" ( יד', מא'), לא הואילו, וגם דרישתו: "אל תעלו כי אין ה' בקירבכם ולא תנגפו לפני אויביכם" (יד', מא'), נענתה בשלילה. בני ישראל העפילו לעלות אל ראש ההר. דומה הדבר לאדם שסירב לבקשת אשה זקנה להעבירה את הכביש הסואן. למחרת הוא ראה את האשה עומדת בצד הכביש. בנחישות וללא רגישות הוא אחז בזרועה ועזר לה לעבור לצד השני. לא עזרו תחנוני האשה שהפעם אין היא רוצה לחצות את הכביש. הוא יישר קו עם מצפונו על העוול שגרם לה ביום הקודם. במעשהו ה"אציל" הוא הוסיף חטא על פשע.
המתפרצים לעלות לא ממש התחרטו על מעשיהם. אפשר שהם התאבלו על מות מוציאי דיבת הארץ רעה, ועל גזירת ארבעים שנות הנדודים במדבר עד אשר יתמו וימותו דור יוצאי מצרים מבן עשרים שנה ומעלה. אין זה ביטוי לחרטה על מעשיהם. אם כוונות החרטה אכן היו אמיתיות, הם היו צריכים לבקש ממשה לעתור לה' כדי לבטל את רוע הגזירה, להיוועץ בו על המעשים הרצויים לפני המקום בכדי שעוונותיהם יתכפרו, ולפעול בהתאם.
לעבודת ה' יש ביטוי מוחשי, על ידי קיום מצוותיו. מעשים בצו עליון ולא מעשים בצו המצפון. המדמה לעשות מעשים טובים על פי דחפיו, ייקרא הומניסט אך לא לא עובד ה'. בספר הכוזרי, מגדיר רבי יהודה הלוי איש כזה כמי שכוונותיו רצויות, אך אין מעשיו רצויים לפני המקום.
על סמך הנחות אלה אפשר להציע הסבר נוסף לדברי משה: "אל תעלו כי אין ה' בקרבכם….". פעולתכם מונעת מהרצון שלכם, ולא מרצון ה' שאינו נמצא בקרבכם. אתם מבקשים לעשות את רצונכם כרצונו מבלי לבטל את רצונכם מפני רצונו.
בקיום המצוות קבעה התורה כלל: לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו. ביצוע מעשים המנוגדים לציווי ה', הוספה או גריעה מהוראת הצו האלוקי שלא ברשות, התלהבות יתר לעשות את רצון ה' כשאין ה' חפץ בעשייה זו, נתפסות כעבודה "זרה" לעבודת ה'.
מעשה בני אהרן, נדב ואביהו, שהקריבו אש זרה אשר לא ציווה אותם ה', בגלל התלהבותם להיות יותר קרובים אליו – בקרבתם לפני ה', מהווה דוגמא נוספת של "המתפרצים לעלות" , העומדת בסתירה לרצון ה'. היתה זו עבודה "זרה" לעבודות ה' במשכן, ולכן בא העונש החמור "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'" ( ויקרא י, ב').
נביאי ישראל התריעו כנגד המגמה של העדפת מצוות שיש להן ביטוי ל"מתפרצים לעלות" ולבקש את קרבת האלוקים, על ידי דבקות בקיום המצוות שבין אדם למקום, והזנחת המצוות שבין אדם לחברו: "למה לי רב זיבחיכם יאמר ה' שבעתי עולות אילים וחלב מריעים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי… גם כי תרבו תפילה אנני שומע… דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה" ( ישעיה, א ,יא-יז).
תופעת "המתפרצים לעלות" מצויה בכל תחומי החיים, אצל בודדים ואצל ציבור. הם ישעבדו את רצון האל, רצון העם, רצון המקורבים, לרצונם. מאווייהם הכמוסים יהיו תמיד עטופים באיצטלה אידיאולוגית: גישתם תואמת את הצו האלוקי, פעולתם מתבצעת בהסכמת הציבור וכל מעשיהם לשם שמים. התורה מזהירה אותנו מפני תופעות של "המתפרצים לעלות". העונשים שהוטלו על המעפילים לעלות בהר ועל בני אהרן יוכיחו זאת.
(שלח תשסו)
