אופיר סעדון, עו"ד, הרבפרשת השבוע מלמדת אותנו על חובת ההגינות במסחר: אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. חופש העיסוק וחופש ההתקשרות מוגבלים על ידי התורה בהתאם לכללי ההונאה. כך לימדו אותנו חז"ל שאסור לו לאדם למכור לחבירו במחיר הגבוה ב – 20% ממחיר השוק (שתות למקח – מלבר).
המשנה במסכת בבא מציעא (נו.) הגבילה את דין ההונאה וקבעה כי ישנם דברים שאין בהם דין הונאה: "אלו דברים שאין להם הונאה העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות". הגמרא על אתר דורשת הגבלה זו מן הפסוקים. "מנהני מילי דתנו רבנן כי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד. יצאו קרקעות שאינן מטלטלים".
דרשה זו של חז"ל מעוררת קושי רב לאור פשוטו של מקרא. דין ההונאה נאמר בפסוקים אגב דיני יובל. התורה מלמדת אותנו כי קרקע הנמכרת חוזרת לבעליה ביובל. בהקשר זה מלמדת אותנו התורה כי אדם המוכר קרקע לחבירו מחוייב לידע אותו כמה שנים נותרו עוד היובל ובהתאם לתמחר את מחיר הקרקע: בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ. האם דרשת חז"ל עומדת בסתירה לפשוטו של מקרא?
הגר"א בפירושו לתורה על פרשת משפטים קובע כי במקרים רבים: "הלכה עוקרת את המקרא" ועוד הוא ממשיך ואומר שהתורה שבעל פה "מתהפכת כחומר חותם" כלומר כשם שהחותם כתוב בכתב הפוך כך התורה שבעל פה הפוכה לנאמר בתורה.
ואולם טרם נוסיף את פרשת ההונאה לרשימה המכובדת של פרשות בהם קיים ניגוד בין האמור בתורה שבכתב לאמור בתורה שבעל פה נלמד פרשה זו בהתאם לטעמה וניישב בין הכתובים.
בגמרא במסכת בבא קמא (יד:) מוצעת סברא מדוע אין דין הונאה בקרקע: "אמר רבה בר עולא: דבר השוה כל כסף. מאי ניהו? דבר שאין לו אונאה". קרקע הינו דבר השווה כל כסף (שהרי היא קיימת לעולם) ולפיכך אין בה דין הונאה. בהתאם לסברה זו ניתן להציע כי התורה והמשנה מדברות על שתי תקופות שונות. התורה מדברת על תקופה בה היובל נוהג. בתקופה זו הקרקע אינה נמכרת לצמיתות אלא עד היובל. לפיכך מכירת קרקע כמוה כמכירת תבואה (כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ). במצב דברים זה אין סיבה לחלק בין מטלטלים לבין קרקע. מכירת קרקע כמוה כמכירת מטלטלים ויש בה דין הונאה. מאידך המשנה דנה בתקופה בה אין היובל נוהג. לפיכך מכירת קרקע כבר אינה מכירה של תבואות אלא היא מכירה של הקרקע עצמה ולצמיתות. במצב דברים זה יש מקום לסברה לפיה לא יהיה דין הונאה נוהג במכירת הקרקע שהרי הקרקע עצמה שווה כל כסף.
העולה מדברנו הוא כי התורה שבעל פה אף שהיא משנה את הדין אינה משנה את העקרון ההלכתי. נצחיותה של התורה בהתאם לדברנו אלה באה לידי ביטוי דווקא בהיותה מתהפכת כחומר חותם במשך השנים. ההיצמדות ליישום ההלכתי הצר ולא לעקרון ההלכתי הינה הרסנית ופוגעת בחיותה של התורה. כך, למשל, אילו היו חז"ל משמרים את ההלכה המקראית לפיה יש הונאה בקרקע גם בתקופה בה היובל אינו נוהג היו חז"ל פוגעים בנצחיותה של התורה.
לסיום נעיר שתי הערות חשובות. אחת, דין זה לפיו אין הונאה בקרקע נלמד על ידי חז"ל מן הפסוקים: "או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד". הווה אומר מלאכת פרשנות זו אינה תקנה מאוחרת או מנהג אלא יישום דין דאורייתא. שנית, מלאכה זו של פרשנות המתחקה אחר טעם הדין מן הקשות והמסוכנות היא ולפיכך ראוי שיעסקו בה גדולי ישראל בלבד. זכות זו חובה היא להם. שאם לא יעשו אותה הם יעשו אותה מי שאינם ראויים. ועל כך אנו מתפללים: השיבה שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחילה.
(בהר תשעג)
