פסק זמן למחשבה

פרשת השבוע קוראת לנו ליטול פסק זמן מהמרוץ המטורף, ולעצור קמעא את שטף החיים. שנת השמיטה ושנת היובל, כמו שבת בראשית, המתרגשת ובאה אלינו בכל שבוע, מבקשים להחזיר את האדם, ובעיקר את תודעתו, לפרופורציות הנכונות.
הקורא את הפרשה יגלה על נקלה את ה"משפחתיות" השופעת ממנה במנות גדושות. היא פונה לא רק לאדם הבודד, לאיש העסקים חובק זרועות העולם שזקוק למעט מנוחה במלון חמישה כוכבים או על אי בודד, לחקלאי ולפועל המשוועים לקצת הפוגה מעמל יומם, אלא ל"משפחה" כולה, וזו – מה לעשות – משפחה ברוכת "ילדים", מורחבת ביותר: "לך, ולעבדך, ולאמתך, ולשכירך, ולתושבך, הגרים עמך, ולבהמתך, ולחיה אשר בארצך".
כך, בשנת השמיטה, וכך בשנת היובל: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה ("כל", לרבות כל, גם הגרים והזרים, התושבים ומהגרי העבודה)", "ואיש אל משפחתו תשובו".
ההכלה – ולא ההדרה – היא חלק מאותה קריאת דרור. כך, בשולחן ליל הסדר, כשאל שולחן החירות היהודי מסבים כל ארבעת הבנים; כך ביום החירות השבועי, יום השבת, שבו ניתן ציווי על שביתה ממלאכה וחובת המנוחה לא רק "לך" אלא גם "בנך, ובתך, עבדך ואמתך, ובהמתך, וגרך אשר בשעריך", וכך ב"שבתון" של שנות השמיטה והיובל.
ללמדנו, שחירות שמוענקת רק לעשֹירון העליון – לאו חירות היא.
גם המשך הפרשה מדבר ב"עמיתך" וב"אחיך", הגם שאלה עשויים להיות אנשים שמעולם לא ראית אותם קודם לכן, וקרבתם המשפחתית אליך, אם בכלל היא קיימת, רחוקה ביותר.
המסר שעולה מכל אלה מובן מאליו, וברור שבעתיים לאדם המודרני. בדור שמקדש את הפרטיות, ומעצים עד למעלה ראש את זכויות הפרט, פונה התורה ומצווה עלינו: אל תצטמצם בדל"ת אמותיך, אל תסתפק במילוי האינטרסים האישיים שלך.
תן עיניך ולבך לא רק לזכויות הפרט, אלא גם – ואולי בעיקר – לחובותיו: תן דעתך גם "לשכירך ולתושבך הגרים עמך". לא תרדה בו בפרך, לא ימכרו ממכרת עבד. "וחי אחיך עמך". ראה אותו כאחיך- בשרך, וממילא לא תוכל עוד להתעלם מצרותיו ומצוקותיו.
בתוך אותה "שיבה" מרגשת, טמון פסק זמן שמעורר מחשבה. מילה אחת קטנה, כמעט לא מורגשת, עוצרת את הדהירה במורד התלול של החירות.
"וקדשתם את שנת החמישים שנה, וקראתם דרור בארץ לכל יושביה". "שנת החמישים שנה"?
חז"ל, שנקראו סופרים, לפי שספרו ומנו כל אות שבתורה, ונתנו דעתם לכל קוץ ותג בה, היו ערים כמובן למילה זו, ולמדו ממנה הלכה גדולה (שנפסקה להלכה גם ברמב"ם), לאמור: השנה – שנת היובל – מתקדשת מראשיתה, אך השחרור בפועל מתקיים רק עשרה ימים לאחר מכן, ביום הכיפורים:
"מראש השנה ועד יום הכיפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהן, ולא משתעבדין לאדוניהן, ולא השדות חוזרות לבעליהן, אלא עבדים אוכלים ושותים ועטרותיהם בראשיהם. כיון שהגיע יום הכיפורים, תקעו בית דין בשופר, נפטרו עבדים לבתיהן וחזרו שדות לבעליהן".
וכמין בת קול יוצאת ומהדהדת את תיאורו של העולם הבא, ש"אין בו לא אכילה ולא שתייה, ולא פריה ורביה, ולא משא ומתן, ולא קנאה, ולא שנאה, ולא תחרות. אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. שנאמר "ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו".
והשאלה עולה כמאליה: לאחר שכבר זכה העבד לצאת לחירות, וכָּמֵהַ הוא לשוב לביתו ולצאת בבת אחת מבית עבדותו, מותירים אותו בבית אדוניו, ולו בתנאי "מעין עולם הבא", עוד עשרה ימים תמימים.
מה מקום להמתנה זו? וציפייה ארוכה זו – שלעבד המשתוקק לצאת ממקום עבדותו נדמית היא, מן הסתם, כשנה תמימה – מה זו עושה?
אפשר, שחכמים הראשונים ביקשו להזהירנו מחירות שמהלכת בחיפזון יתר. חכמים ביקשו ללמדנו שארוכה הדרך לחירות.
מעבר חד מדי מתנאי שעבוד מציקים, לוחצים, מרים, לחיי חופש וחירות, הפקרות והוללות, עלול להביא עמו אסון.
העבד של אתמול, שניתק בן רגע מכבליו, ויצא ממסגר נפשו, עשוי לתעות בשבילי החירות, לתהות על קנקנה, וסופו שישכח באחת את עברו ויהפוך עד מהרה למשעבד של מחר.
"עשרת ימי תשובה", שמראש השנה ועד יום הכיפורים, נועדו להרגיל את העבד שיצא לחירות למעמדו החדש.
יש בהם פסק זמן למחשבה, שבמהלכו יוכל העבד לכלכל את צעדיו בתבונה, ולכוון את אורחותיו בעתיד. לא רק אל עבר החירות הפיזית, ל"יציאה מ…", אלא אל עבר חירות נפשית-רוחנית, ל"יציאה אל…". לגיבוש תכלית ומטרה, יעד וייעוד שילוו את יציאתו לחירות.
עשרת הימים שמראש השנה ועד יום הכיפורים – ימי חשבון נפש המה. חשבון נפשו של יחיד, וחשבון נפשה של הקהילה כולה.
(בהר תשסג)