"בדד ישב מחוץ למחנה"

בדרך כלל התורה מצווה עלינו לקרב את החלכאים והנדכאים, החולים והעזובים ודחויי החברה. והנה בפרשתנו מצויות הוראות הפוכות. מונחי הטומאה שהפרשה מייחסת לחולים הם מבזים. וההנחיות לטמאים מחייבות ניתוק וריחוק ברמות משתנות. אדם שמטמא במשא ובמגע מוגבל מאד בפעולותיו, גם הפשוטות והשגרתיות ביותר. לאור הגבלות אלו הוא ייאלץ להקטין פעילות, למנוע גרימת נזק לחפץ או למאכל. אדם כזה למעשה מורחק ממעגל החיים והעשייה.
המצב הקיצוני הוא של המצורע. התורה מצווה על הוצאתו מחוץ למחנה, ומרבה בתיאורי המגבלות החלים עליו: "אִישׁ צָרוּעַ הוּא טָמֵא הוּא טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן בְּרֹאשׁוֹ נִגְעוֹ: וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא: כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ".
התורה חוזרת כמה פעמים על כך שהמצורע טמא שיש לטמאו ולקוראו טמא. על המצורע לנהוג כאבל: לפרום את בגדיו, לפרוע את ראשו, לעטוף את ראשו, ולשבת בודד מחוץ לשלוש המחנות.
התיאורים אינם מתיישבים עם ההנחה שמדובר בעוד מקרה מצער של אדם שתקפה עליו מחלה קשה על לא עוול בכפו. לכן, המפרשים מסבירים שהמצורע חטא ונענש בצרעת ובהרחקה. מקובל לומר שהציווי "בדד ישב" הוא צוהר וחלון הצצה לנימוק האמתי להלכות צרעת. חז"ל אומרים שאדם זה חטא בלשון הרע, הפריד בלשונו בין אנשים וגרם לשנאה ולריחוק. בהתאמה, מידה כנגד מידה הוא נענש ומוקע אל מחוץ למחנה ישראל. הדברים אינם מתיישבים עם טומאת לידה. הלידה היא חלק מתהליכי החיים. אמנם מקרה זה אינו כרוך בהרחקה קיצונית, אבל התהליך שאישה כזו עוברת יושב על אותו ציר ויוצר תמונת רצף של אירועים חמורים וקלים יותר, אך דומים. ההשוואה הזו מעלה תמיהות מרובות על מושג הטומאה ועל מקורה וסיבתה.
בעקבות חז"ל, אף אנו נציע שהלכות המצורע הן פתח להבנת מהות הטומאה ולטעמי הלכותיה. נתבונן במכלול ההלכות ובמשמעותן מזווית מעט שונה. בחינת מצבו של המצורע המבודד יכולה להאיר משהו על מהותה של הרחקתו ועל הוקעתו. אדם המצוי בתקופת נידוי, שיצא מחוץ לכל המחנות, אינו פוגש אף אדם, למעט אדם אחד: הוא עצמו. הוא פוגש את עצמו לא במצב הטבעי הסואן, העמוס ב'רעשי רקע'. אלא, ללא תפאורה והסחה. אלה השעות בהן הוא נאלץ לבחון את משמעות חייו, את מטרתו בעולם, כיצד ואיך הוא פועל למימוש אתגריו האישיים. היכן מצויים מעגלי ההשתייכות שלו, מיהם החברים הקרובים שלו שאליהם הוא מתגעגע, מה תרומתם לחייו, היכן הוא עובד, איזה נפח תופסת התעסוקה בחיים שלו, האם הוא מרוצה ממנה, מדוע הוא בחר בה. בשעות הקשות האלה, המחייבות אותו להתכנס ולשוחח עם עצמו ורק עם עצמו, למעשה, הוא חווה כעין מוות. "כעין", שכן עתיד הוא לשוב בתוך זמן מסוים ובאופן הדרגתי לחיים רגילים ונורמטיביים. אולם, זהו מוות בכל המובנים האחרים. היציאה החוצה, הבדידות, הניתוק ממרכז החיים, נקודת המבט החיצונית על עצמו המתחייבת מן המצב, הדין, חשבון הנפש והסיכומים.
לעיתים ישנם גם באמצע החיים גורמים המזמנים מצבים כאלה. החוויה הזו יכולה להתרחש גם כחוויה אישית ולא חברתית. אנשים מרגישים שהם מובלים 'אל מחוץ לחיים' בנקודות ובמצבים של מעבר. אישה יולדת, על פי רוב מרגישה מצד אחד את החוויה המרוממת של הבאת חיים לעולם, אך מן הצד השני, בעוצמה שאינה פחותה, היא חשה את הפרידה הקשה מן החיים שצמחו בקרבה. נשים רבות במצב הזה שוקעות בזמן של התכנסות פנימה ובהתחפרות בנבכי התודעה.
ההבדל בין היולדת למצורע הוא בכך שאצל היולדת המצב הזה נגרם באופן טבעי וכתוצאה מחדותו של השינוי שהיא עוברת. אם אין מדובר במחלה, הן גם אמורות להבריא ולשוב לחיים תוססים ושלמים תוך ימים. אצל המצורע לא מתרחש כל אירוע קיצוני בעל השפעה. אצלו מגיע אות וסימן. אצלו הגוף ופצעיו מאותתים שהוא זקוק לחופשה ולאתנחתא. היענותה של ההלכה למצבי החולי האלה היא בתרגום הברור של אלו לכך שהתסמינים מאותתים לאדם שהוא יושב על המשבר. הוראותיה להוציאו אל מחוץ למחנה ולומר לו כי הוא טמא. להודיע לו כי זהו המצב בו הוא נתון. אלו מעצבים עבור אותו אדם את התנאים המדויקים והנכונים הנדרשים לו. הנסיבות מכניעות אותו כך שמבלי משים הוא שוקע לנקודה הפנימית שנפשו חפצה לפגוש אותו בה.
יש להניח שזהו מצב לא רצוי. אדם פעיל שהולך בדרך ישרה אינו אמור להזדקק לפסק זמן. החיים נועדו כדי לחיות אותם. אבל, אדם שהחטיא והלך בדרך עקלקלה עד שכל גופו מעיד עליו שהוא צריך יד מכוונת שתושט לו ותמשה אותו החוצה – עבורו הצרעת היא התרופה. היא יד ה' האוחזת בו ואומרת לו: דברים שרואים משם לא רואים מכאן. יוצא שהתורה לא רק מרחיקה ודוחה אותו, היא גם מקרבת, שולחת אותו, אל עצמו.
(תזריע מצורע תשעז).