וקראתם דרור בארץ לכל יושביה

חופש התנועה מוכר זה כבר כאחת מזכויות האדם הבסיסיות ביותר. חלק מחירותו של אדם מתבטא ביכולתו לנוע בחופשיות ממקום למקום, לגור היכן שלבו חפץ, לצאת מן הארץ ולהיכנס אליה. בשיח הזכויות המודרני, זכות זו היא ביטוי נוסף לאוטונומיה של הפרט ולחירותו. אכן, כשאר הזכויות, גם זכות זו אינה מוחלטת ויש לאזן בינה לבין זכויות יסוד אחרות דוגמת בטחון המדינה, שלום הציבור, זכות הקניין, וכיו"ב.
משבא לעולם סעיף 6 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הועלתה זכות היציאה מן הארץ למדרגה של זכות חוקתית, ונקבע בה ש"כל אדם חופשי לצאת מישראל", ושכל "אזרח ישראלי הנמצא בחוץ לארץ זכאי להיכנס לישראל".לפי חוק היסוד, זכות זו צריכה להתפרש "לפי ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית". ברם, האם מוכרת היא בכלל במסכת ה"ערכים היהודיים"?
כדרך המשפט העברי, לא ניתן למצוא בו פרק מיוחד שעניינו חירות התנועה או הגבלתה. כמו לגבי זכויות אדם אחרות, הרעיון השולל את הגבלת חירות התנועה מובלע במקורות שונים ועל המעיין לבור מתוכם את עקרונות היסוד ואת החריגים להם. הדגשת חירות התנועה כמרכיב משמעותי ועקרון יסוד בחירותו של אדם, באה לביטוי בפסוק שנאמר בפרשתנו, במצוות היובל (פסוק שנחרט גם על פעמון החירות של ארצות הברית): וקדשתם את שנת החמישים שנה, וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. (ויקרא כה, י).
כבר חכמים הראשונים עמדו על הלשון המיוחדת "דרור" שמופיעה בתורה רק פעם אחת בלבד, בפרשה זו, ולא במקומות אחרים, שבהם נהוגה דרך כלל לשון "חופש" (אגב, המילה הנפוצה "חירות" מופיעה רק בלשון חכמים ואינה נזכרת במקרא כלל). הם פירשו שמכוונת היא במיוחד כנגד חופש התנועה והזכות לגור בכל מקום: " דכולי עלמא [=הכל סוברים] 'דרור'- לשון חירות, מאי משמע? אמר רבי יהודה: מה לשון דרור? כמדייר בי דיירא ומוביל סחורה בכל מדינה" (ראש השנה ט, ע"ב). לשון התלמוד, "כמדייר בי דיירא" פורשה על ידי רש"י , הן בפירושו לתורה, הן בפירושו לתלמוד, כמדגישה את חירות התנועה: "שדר בכל מקום שהוא רוצה, ואינו ברשות אחרים". יש להוסיץ מעניין לציין שבעל "הערוך", המילון הקדום לתלמוד (איטליה, ראשית המאה ה-11), גזר את הביטוי התלמודי מלשון "דואר", ופירשו: כדרך שהדוור, נושא הדואר, יכול לילך ממקום למקום לכל הגבלה, כך גם בן החורין. ויש שפירשו אותו לשון "דיר", צאן שהולך ממקום למקום. מכאן גם נגזר שם הציפור, "ציפור דרור", שאינה מקבלת כל מָרוּת ונעה ממקום למקום בחופשיות (שבת קו, ע"ב).
אכן, כבר במקרא מצויים סימנים לא מעטים להגבלת חירות התנועה של אדם או של קבוצת אנשים בנסיבות שונות. המקרה הבולט לכך הוא בהקשר לנאשמים או עבריינים שהושמו ב"מעצר", וכן בהקשר להגבלת התנועה במקומות קדושים או בסמוך להם. כך, למשל, בשעת מתן תורה נאסר על בני ישראל לעלות או אפילו להתקרב להר סיני, שנאמר: "השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו" (שמות יט, יב). ציווי מיוחד נאמר לגבי המשכן (ולימים – בית המקדש), שטמאים למיניהם, מצורעים, זבים וטמאי מת, הוזהרו שלא להתקרב אליו. במקביל, נצטווה הכהן הגדול להימנע מלצאת חוץ לגבולות המקדש בימי אבלותו: "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלקיו" (ויקרא כא, יב).
הגבלה נוספת על חירות התנועה נאמרה לגבי אדם מישראל ביום השבת: "ראו כי ה' נתן לכם השבת. על כן הוא נותן לכם ביום השישי לחם יומיים, שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השבת" (שמות טז, כט). הגבלה זו הייתה מקור או אסמכתא לאיסור היציאה "חוץ לתחום שבת", שפותחה בתורה שעל פה במסכת עירובין ובמקומות נוספים. הגבלה נוספת של חירות התנועה מצויה בפרשת ערי מקלט. הרוצח בשגגה נצטווה לנוס לאחת מערי המקלט, ונאסר עליו לצאת ממנה "עד מות הכהן הגדול". ברם, הגבלה זו – מרצון היא ולא מאונס, ונועדה הן לשם כפרת הרוצח, הן כדי למנוע מ"גואל הדם" של הנרצח להרוג אותו.
בספרות חז"ל ובספרות ההלכה הבתר תלמודית, ניתן למצוא הרחבה של מסכת ההגבלות על חירות התנועה. כך, למשל, נאסר על אדם לצאת מארץ ישראל לחו"ל שלא לצורך. בדומה לכך, נזכר איסור על יהודים לנסוע למצרים או להתגורר בה, מתוך הסתמכות על הכתוב "לא תוסיפו לראתם עוד עולם" (שמות יד, יג). בדורות מאוחרים יותר, היו שביקשו לגזור "חרם תנועה" דומה על שיבת יהודים לספרד (בעקבות גירוש ספרד) או לגרמניה (בעקבות השואה), אך איסורים אלה לא נשתרשו הלכה למעשה. בקהילות שונות, שמספר תושביהן היהודים היה מצומצם ביותר, מנעו מאנשי הקהילה לצאת מתחומיה, כשהדבר היה עשוי לגרום לכך שלא יימצא "מניין" [=עשרה] מתפללים בשבתות ובחגים. הד לכך נמצא כבר בתשובות קדומות מאשכנז-גרמניה, וכך גם בתקופות מאוחרות יותר.
מכל מקום, משלל ההלכות שנאמרו בסוגיה זו עולה שהגבלת חירות התנועה – וחופש העיסוק שכרוך בה – של בעלי מקצועות אלה היא רק "במידה שאינה עולה על הנדרש". אך אם יש פתרון אחר להגשמת ה"תכלית הראויה", כגון שיש בעיר בעל מקצוע נוסף שעשוי לספק את השירות, או שהם "מעמידים [=ממלא מקום] אחר תחתיהם", אין לבני העיר עוד זכות למנוע את חופש התנועה והעיסוק של אומנים אלה. כל אלה פותחים פתח נרחב וחשוב לעיגון עקרונות המשפט החוקתי במדינת ישראל במסכת ערכיה של מדינה יהודית, תוך שילובם בערכי הדמוקרטיה.
(בהר תשסד)