הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')בעיית הבדידות היא אחת הבעיות המרכזיות של האדם בתקופה המודרנית. בעבר אנשים חיו רוב חייהם בחיק המשפחה ובחברת שכנים וידידים, ובמקום המגורים כולם הכירו את כולם. מעגלים חברתיים אלה העניקו להם ביטחון ותמיכה. כיום, רוב אוכלוסיית העולם מתגוררת בערים בהן יכול אדם להיות מוקף במיליוני אנשים, אך להרגיש ביניהם בודד לגמרי. ההתפתחויות הטכנולוגיות תרמו אף הן להחרפת הבידוד. המזגנים מעודדים אנשים להישאר ספונים בבתיהם, מרקעי הטלוויזיה והמחשבים החליפו את ההתכנסות החברתית, והרשתות החברתיות מאפשרות לאדם להיות בקשר עם העולם, תוך שהוא מכונס כל כולו בתוך קונכייתו. החברות הווירטואלית איננה מסוגלת להעניק את היתרונות הגלומים בחברות פרונטלית, אינטימית ובלתי אמצעית. תופעות הרווקות, הגירושין והארכת תוחלת החיים מגבירות אף הן את בעיית הבדידות של זמננו.
בפרשת השבוע "תזריע" מדובר על אדם שלקה בצרעת, והוא מקבל הוראות שיש להן השלכות ברורות לענייננו: "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע… טָמֵא טָמֵא יִקְרָא… בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (ויקרא יג, מה-מו). החובה שמוטלת על המצורע להכריז על טומאתו מעוררת תמיהה, שכן לא מצאנו בשום מקום אחר שאדם שנטמא צריך לרוץ לספר לחבר'ה.
חכמים נתנו שני הסברים לדבר:
א. "משמיע שהוא טמא ויפרשו ממנו" (מובא ברש"י).
ב. "צריך להודיע צערו לרבים, ורבים מבקשין עליו רחמים" (מועד קטן ה, א).
לפי הפירוש הראשון מדובר בעונש למצורע, שמן הסתם לקה בצרעת בשל התנהגות חברתית בלתי הולמת, אולם עונש זה מהווה גם אמצעי לתיקון. המצורע אמור למנף את תקופת השהיה בבידוד לבחינה עצמית של כשליו, ולהכנה לקראת השתלבות והתקבלות מחודשת בחברה. ההודעה לאחרים על טומאתו מזרזת את המצורע להפנים את העובדה שמשהו השתבש בהתנהלותו החברתית, וכי עליו לתת את הדעת על הדרכים לשפר אותה.
לפי הפירוש השני לא מדובר כלל בעונש, אלא אך ורק בתהליך של תיקון. המצורע מודיע על צערו לרבים, כדי לגייס תמיכה חברתית, שמסוגלת לסייע לו בהתמודדותו עם המשבר אליו נקלע. הידיעה שהוא אינו לבד במערכה, וכי יש מי שחרד לגורלו ומבקש עבורו רחמים, עשויה לנסוך בו כוחות מחודשים ולסייע לו להתגבר על מצוקתו. חולים המסתירים את דבר מחלתם מהסביבה נדרשים להתמודדות קשה יותר, שכן הם אינם זוכים לתמיכה החיונית מהחברה שסביבם, שאינה יודעת כלל על מצוקתם.
מספרים על מקרה שאירע בקובנה שבליטא, כשאחד מעשירי הקהילה נמצא מת בדירתו, ורק אז נודע שזה לא מכבר ירד האיש מנכסיו, והגיע עד פת לחם, אך הסתיר זאת מהציבור. כשסיפרו לרבי ישראל ליפקין מסלנט, על אותו אדם שמת מרעב, הגיב ואמר כי הוא לא מת מרעב אלא מכבוד. אילו התגבר על בעיית הכבוד ויידע את חבריו בקשייו, הם היו בוודאי דואגים לסייע לו להחזיק מעמד ולשוב לאיתנו.
התורה מלמדת אותנו שכאשר אדם נמצא בצרה עליו להתגבר על מחסום הבושה, ועל הרצון לשדר לסביבה "שהעסקים כרגיל", ולהודיע צערו לרבים. בה במידה ציווי זה מלמד את החברה כולה שיש להיות ערים למצוקותיו של האדם הבודד ולדעת לתמוך, לעודד ולהקל.
המסגרת הדתית צריכה ליצור קהילה בעלת קשרים חברתיים מפותחים הן בתחומים השונים של גמילות חסדים בעת צרה, והן בחיי היום-יום כתוצר נלווה להווי בית הכנסת ובית המדרש. בשהותי בחו"ל פגשתי ישראלים רבים, שבאו לרגל לימודים או עבודה, ונדהמתי לגלות מה רבה בדידותם. ישראלים שומרי מצוות, לעומת זאת, הגיעו מיד לאחר בואם לחו"ל לבית הכנסת, ומיד הצטרפו למעגל קהילתי תוסס של תפילות ופעילויות, אירוח לארוחות וסיוע בנושאים שונים.
האדם הוא יצור חברתי, והצורך בתמיכה חברתית הוא צורך אנושי אלמנטארי. כיוון שכך, זוהי חובה אנושית ודתית בסיסית המוטלת על כל אדם ועל כל קהילה לחדד מודעות ולהשקיע בעשייה חברתית שמחלצת אנשים מבדידותם, הן בעיתות צרה וצוקה והן במצבי שגרה.
(תזריע תשעו)
