יהודית אברהמיכשאופציית הסגר שוב עולה על שולחן ועדת השרים לענייני קורונה, נפגשה יהודית אברהמי עם סבתות מסורות לנכדים ושמעה מהן כמה חסר להן החיבוק, אבל גם ש…נוכח המצב, אין להן נקיפות מצפון. מליל הסדר לבד עם הבעל הן אפילו נהנו. השאלה- מה הן ייקחו מזה בתום עידן הקורונה?
מזה חצי שנה שמשפחותינו מתנהלות לפי הנחיות המונחתות עלינו מבחוץ, מציאות שלא הכרנו. אסור להיפגש, ריחוק חברתי, וכיוצא באלו. לאט לאט נשאבנו וזרמנו עם דפוס התנהגות אחר מכפי שהורגלנו. משפחות פושטות צורה ולובשות צורה והדינמיקה בתוכן קצת אחרת מכפי שהיה עד כה. והימים ימי קורונה…
מקובלנו, שהמשפחה ממוקמת במקום מרכזי בין הקולקטיב לבין הפרט והיא מצויה בצומת הקשרים הבין-דוריים, מערכת מעגלית דינמית שמהווה מוקד מרכזי שבו מתרחשים תהליכי ההזדקנות, ההתבגרות, הילדות ונקודות ציון חשובות נוספות. שינוי בתוכה הוא יחסי ומתרחש בהיקף מוגבל, שכן אנו מגיבים באותם דפוסים מוכרים ומושרשים בנו. כאשר השינוי קשור במספר אנשים, התהליך מורכב יותר. אנשים נמצאים בשלבים כאלה ואחרים ביחסם לשינוי, לכן התגובה והיחס אליה יהיו שונים.
זה לא קל לעשות שינוי ולוותר על דברים שמרבית חייך האמנת ונאחזת בהם. להרפות – הוא למעשה שינוי בתובנה והבנה שהכלים בהם השתמשנו עד כה אינם אפשריים יותר ועלינו לאמץ במקומם כלים שונים, בעיקר כשהם לא תואמים את תפיסתנו והתנהגותנו היום יומית (חווה אוסטרובסקי, עו"ס קלינית).
חוה טריף (65) אם ל-5 וסבתא ל…בלי עין הרע, מספרת ל'שבתון' את השתלשלות ההרחקה וההתקרבות מהיקרים לה בתקופת הקורונה. "כל יום שישי הילדים והנכדים היו מגיעים לחנייה. אנחנו ירדנו, נפגשנו ודיברנו איתם כשהם ברכב ואנחנו עוטים מסכות. לאחר תקופה הם כבר יצאו מהרכב, הורדנו אוכל למטה לחנייה (גרים בקומה עליונה) ואכלנו בחצר. הוצאנו כיסאות, שולחן, והכל במרחק. לא נגענו, לא התקרבנו, המבוגרים עם מסכות, והנכדים… לא מתקרבים. לא להאמין, ילדים בני שנתיים וחצי, ארבע, איך הם הפנימו שלא מתחבקים ולא מנשקים את סבא וסבתא. לאחרונה כבר עולים הביתה, אבל לגג. רק בגג! רק בשטח פתוח, אבל הכי קשה זה לא לחבק, זה הדבר שהכי קשה במפגשים. נולד לנו תינוק, בקושי החזקתי אותו, כואב הלב, את יודעת הפרה רוצה להניק לא פחות משהעגל שרוצה לינוק…".
רוני (45), נשואה + 4 וכלתה של חוה מתארת: "אנחנו משפחה מאוד חמה, שכל הזמן ביחד, ארוחות, טיולים, גם עובדים ביחד, היום אנחנו כבר נפגשים אבל לא בתוך הבית, על הגג, חייבים לשמור ולהקפיד לפי ההגבלות".
"קשה להגיד אבל לנו מבחינת הזוגיות הקורונה עשתה טוב. בתקופה רגילה הילדים לא נותנים לנו להיות לבד, מתוך דאגה ורצון להיות ביחד, ופתאום כשנאלצנו להיות לבד יש דיבור אחר, שיחה, היה כיף"
חוששים למבוגרים
רן מינץ (35) פיזיותרפיסט, נשוי + 2 מתאר: "מאז שפרצה הקורונה בחודש מרץ, המפגשים עם ההורים מתקיימים רק בחוץ, לרוב בגינה וכמובן עם מסכות. כבר אין סופי שבוע משותפים".
לשאלתי מי קובע את הכללים למפגשים אלה עונה רן: "חשוב לנו להקפיד. אבל יהיה נכון לומר שיותר בעניין הם
ההורים המארחים. אימי התוותה את המפגשים. יותר מהצד של הבית המארח. מתוך דאגה וחשש להוריי לא הגעתי בתקופה הראשונה. אני באמת חושש ולא נוגע באחרים. מאז פברואר לא הייתי בבית הכנסת, לא יודע אם זה לחיוב, גם מפחד על האוכלוסייה המבוגרת שאני עובד איתה, גם מהצד של אמא שלי שחוששת על עצמה ואני לא מזלזל בזה. אני חושש לא רק על עצמי אלא גם על האנשים המבוגרים. ואני אומר פה לא רק את דעתי, אלא גם את דעתם של האחים שלי".
מה יישאר מהריחוק ומהשינוי שקיימים במפגשים?
רוני: "אין לי ספק שכשיהיה אפשר נשכח את ההגבלות שהיו ובוודאי שלא נתגעגע לתקופה הזו. נחזור למפגשים הגדולים – נתערבב ביחד".
רן: "בפן המשפחתי לא נראה לי שזה ישפיע על העתיד. בפן החברתי אני חושב שכן, לדעתי יהיו השלכות עתידיות אבל לא בפן המשפחתי. once המגפה תעבור, המשפחה תחזור למה שהייתה".
אין נקיפות מצפון
עליזה מינץ (62) נשואה, אם ל- 4 וסבתא ליותר… עובדת כפיזיותרפיסטית בבית חולים עם מבוגרים בקבוצת סיכון. "מעבר לתחושת החוסר שלנו עקב הריחוק מהילדים ומהנכדים, מי שסבלו מכך לא פחות הם הילדים הנשואים שלנו, שברגיל נעזרים בנו עם הילדים-הנכדים, וכעת זה נמנע מהם. מה שכן, בגלל שאסור, נחסך מאתנו הקטע של נקיפות מצפון על שאנחנו לא עוזרים. ריחמתי עליהם ואף כאב לי שהם צריכים להסתדר לבד, אבל לא היה שייך לעזור וזה הוריד ייסורי מצפון. עזרה באוכל – כן, אבל לא עזרה עם הילדים. אנחנו לא טוטאליים עם הילדים. עוזרים איפה שאפשר ומאוד משתדלים. הילדים כן נעזרים בנו, אבל בעקבות הקורונה נשאר לנו זמן רב לעצמנו, כי הרי תמיד כשיש התלבטות בין הצורך שלהם לעזרה ובין הצורך שלנו לעצמנו, ההחלטה שלנו בסוף לטובתם".
משהו שגיליתם על עצמכם או על התא המשפחתי הקטן?
רן: "בסגר הגדול הראשון, במשך 8 שבועות הרגשתי שברמת הילדים היה לא פשוט וכשהגיע אוגוסט אמרתי 'וואלה, זה כבר בקטנה'. תובנות מהקורונה? אולי כל תא משפחתי לעצמו, כמו פסח – ליל הסדר. דווקא נהניתי להיות במסגרת עם הילדים והאישה. אני מאמין במסגרות בכלל. זה סוג של מבחן וזה פן חיובי, ובכל זאת כולנו בתקווה שזה יחלוף. לא נהנים מהמצב הנוכחי".
עליזה: "משהו שגילינו על עצמנו? גילינו זוגיות נהדרת. כאילו שבלי ילדים לא יכולים ויודעים להיות לבד, כי זה משהו לא טבעי לנו. היה לנו ליל סדר נהדר לבד. פחדנו שהם ייפגעו מזה שיכולנו ליהנות גם כשאנחנו לבד, אבל הסתבר שגם להם היה נהדר, אז 'התקזזנו'. בתקופה זו גם למדנו ליהנות מדברים שהיה לנו פחות זמן אליהם כמו קריאת ספרים ולהיות עם עצמנו אחד עם השני. הדבר גרם לנו לראות שהפורמט פחות מלחיץ ממה שחשבנו".
חוה: "הזוגיות שלנו… פתאום הוא ואני אני והוא… קשה להגיד אבל לנו מבחינת הזוגיות זה עשה טוב. בתקופה רגילה הילדים לא נותנים לנו להיות לבד, מתוך דאגה ורצון להיות ביחד, ופתאום כשנאלצנו להיות לבד, כשניכפה עלינו ה-לבד, יש דיבור אחר, שיחה, שירה אחרת סביב שולחן שבת וחג, פרשת שבוע. זה יפה והיה כיף".
רוני: "בעלי היה נוסע המון המון לחו"ל והיום הוא בארץ וזה כיף לנו ולו, הוא יותר בבית, יותר ארוחות משותפות וזה נחמד. חוץ מזה, קודם חמותי עבדה מאוד קשה בשבילנו, מכינה לכולם המון. היום מכינה פחות, יותר קל לה וזה כבר טוב. אמא שלי גם בלופ הזה ומצטרפת לארוחות כשאין יותר מדי אנשים".
הייתם בבידוד כלשהו בעקבות המפגשים הללו?
רוני: "היינו בבידוד 3 פעמים, אבל לא מהמפגשים המשפחתיים. יותר חברים של הילדים ומהעבודה".
מתגעגעים לחיבוק
אמרנו שזו כבר תקופה ארוכה בה לא מחבקים ולא מנשקים. מה זה עושה לנו?
אריאל הרטמן, פסיכולוג קליני, סובר שאנשים נבדלים זה מזה בצורך שלהם במגע פיזי או נפשי עוטף, אך ניתן לקבוע בוודאות שהמצוקה שמגפת הקורונה גורמת בתחום זה היא גדולה. חיבוק, אהבה וחום אנושי, מחזיר לפעמים את ניצוץ החיים לכל אדם ואדם. המינונים של הצורך והקשר עם הילדים והנכדים והפוך, מייצרים סוגים שונים של עטיפה, ולעומתם הבדידות והריחוק עלולים בהחלט להקשות על המצב הנפשי והפיזי של האדם.
לפיכך הרטמן טוען, שאנשים בבידוד מסוים זקוקים לתחליף, לעטיפה פיזית, כמו שיחות זום או באמצעות מדיה, גם מערכת היחסים הזוגית עשויה לשפר את העטיפה של האדם.
חוה: "ברגע שהנגיף יהיה מאחורינו החיבוקים והנשיקות יחזרו בגדול, זה חלק מאתנו. אני מחכה למגע שהוא מאוד חסר לי וזה קשה".
עליזה: "אין ספק שנחזור לשגרת טרום הקורונה. הצד הזה של הריחוק וחוסר המגע, לא יישאר. בכל אופן לא לילדים, כי זה יקרה באופן טבעי, כשנפגשים מתחבקים. יכול להיות שמשהו יישאר אבל לא בקטע של ריחוק ומגע".
בכתבה זו אין כוונה ובטח לא יומרה לקבוע מה נכון ומה פחות, מי פועל כראוי ומי לא… ישנם סגנונות שונים והמשותף לכולם היא האהבה והדאגה לשמור על המשפחה, רצון למשפחתיות שהוא חמצן לשייכות ועוגן משמעותי בכל שלשת הדורות, לסבא וסבתא, להורים ולנכדים כמובן..
(פורסם ב-11.9.20)
