מרב לרנרעושה רושם שישראל מתגברת על התפשטות נגיף הקורונה. אבל אף אחד לא מבטיח שהיא לא תחזור אלינו בקרוב. מדענים צופים כי תשוב "לבקר" עוד השנה. שמענו מכמה שכבר חוו את ה"חוויה" הלא נעימה הזו, מה מרגישים. עם מה מתמודדים. ושנהיה בריאים.
אחד ממעוזי ההתפרצות הראשונים והקשים של נגיף הקורונה בישראל היה היישוב קריית יערים – טלז-סטון, שהפך תוך זמן קצר לשיאן ההדבקה. בהמשך הפך לסיפור ההצלחה במאבק בנגיף. לקראת דעיכתה הסופית, יש לקוות, של התפרצות הנגיף לפעם הזו, ובתקווה שלא יחזור, ביקשנו לשמוע על ההתמודדות עצמה עם הנגיף הזה. בשטח.
טלז-סטון היא מועצה מקומית באזור ירושלים, בעלת אוכלוסיה חרדית המונה כ-6,000 נפש. בפורים האחרון, כשההגבלות היו בראשיתן ועוד הותרו התקהלויות של עד 5,000 איש, התקיימה סעודה גדולה בישוב בה לקחו חלק מספר משפחות עם כ-60 איש. בעקבות האירוע הזה נוצרו שני גלים של חולי קורונה. כך זה התחיל, ומיד המספרים זינקו.
"הייתי בסעודת פורים בקריית יערים עם עוד חמש משפחות. בדיעבד התברר שאחת מהן הייתה כבר עם קורונה, וזה מה שגרם לכך שכמעט רוב מי שהיה באירוע חלו", מספר ל'שבתון' משה ברקוביץ, תושב קריית יערים, נשוי ואב לשלושה, חולה מספר 347. "ביום שישי שלאחר פורים חבר שלח הודעה בקבוצה בה נכתב כי מתברר שאחותו חולה מאומתת וכל המשפחה נדבקה. בשבת התחלתי להרגיש לא טוב. בהתחלה לא היה לי חום אלא סחרחורות בקטנה. מד"א היה בקריסה. בעזרת ראש המועצה ויחד עם מנכ"ל מד"א, לקח יומיים עד שבדקו אותנו. יומיים אחרי אשתי ואני קיבלנו תשובה חיובית, הילדים קיבלו תשובה שלילית".
למרות שהילדים נמצאו שליליים, משה ואשתו החליטו להישאר איתם באשפוז ביתי והודיעו על כך למשרד הבריאות. משה משתף בתחושות שחווה בזמן שהנגיף קונן בגופו: "המחלה לא נעימה, בלשון המעטה. בהתחלה אתה מרגיש סוג של שפעת מלווה בצמרמורות, לוקח כדורים והחום יורד. החולשה, הכאבים בשרירים והצמרמורות עברו בתוך ארבעה ימים, אבל זה לא נגמר. בשלב הזה איבדתי את חוש הטעם והריח. הרגשתי תחושות מוזרות. כאילו משהו אוכל אותך. היה שלב שחשבתי אולי זו בעיה פסיכולוגית. אצלי, גם כשבדיקות הקורונה חזרו שליליות, כלומר שהחלמתי, לקח יותר מחודש עד שממש הפסקתי להשתעל. הרגשתי שקשה לנשום, שיש משהו שאוכל את הגוף מבפנים. זה סובייקטיבי לגמרי. אני לא יודע אם אנשים אחרים הרגישו ככה אבל זו התחושה שליוותה אותי. אנחנו עוד לא יודעים אם נשארו בגוף נזקים בלתי הפיכים", הוא מספר.
"החולשה, הכאבים בשרירים והצמרמורות עברו בתוך ארבעה ימים, אבל זה לא נגמר. בשלב הזה איבדתי את חוש הטעם והריח. הרגשתי תחושות מוזרות. כאילו משהו אוכל אותך"
ראש מועצת קריית יערים, הרב יצחק רביץ, מרחיב בשיחה עם 'שבתון': "בעקבות אותה מסיבת פורים נוצרו שני גלים של חולי קורונה. זה רק התחיל ומיד זינק. מדובר ביישוב קטן מאד. יש לנו פה רק סופר אחד, יש 25 בתי כנסת אבל במהלך השבוע מרבית המניינים מתרכזים בארבעה בתי כנסת, ולכן ההתפשטות יכלה להגיע למימדי ענק, כי כולם פוגשים את כולם. לכן נדרשנו לעשות צעדים חזקים כדי לעצור את ההתפשטות.
"ברגע שהבנו שמתחיל אירוע, לא חיכינו להוראות ממשרד הבריאות. אנחנו מכירים את השטח יותר טוב ממשרד הבריאות שיושב בירושלים או מפיקוד העורף. הפעלנו את ההיגיון וקיבלנו החלטות. כ-2,000 איש מכלל אוכלוסיית קריית יערים, שליש מהתושבים, נכנסו לבידוד כי היו בסביבת חולה. אבל מעבר לכך, רוב היישוב הכניס עצמו לבידוד מרצון כדי שלא להסתכן. השקענו הרבה מאד משאבים כדי לגרום לכך שאנשים יישארו בבתים. המון הסברה נקודתית – טלפונים אחד אחד, ראשי הקהילות שכנעו אנשים, השקענו בתוכן ובשירותים מאות אלפי שקלים (שלישוב קטן כמו שלנו, מאות אלפי שקלים שווה ערך לעשרות מיליונים בעירייה), תכנים לילדים, למבוגרים, למשפחות. יצרנו משחקים על נושאים של בן אדם לחברו והקורונה, ספרים מתאימים, חידונים, עלוני תורה, עלוני פרשת שבוע, ספרים, קווי תוכן טלפוני. מלבד זאת, כל מי שהיה בבידוד וכל החולים קיבלו כל יום טלפונים, ואוכל מוכן. תוך מספר ימים פתחנו סופר נוסף שעובד 24/6 ומבוסס ברובו על הזמנות טלפוניות, כדי שהתושבים לא יצטרכו לנסוע לסופרים בירושלים. בנושא הזה אנחנו המובילים בארץ. השקענו הרבה כסף כוח ומחשבה כדי להשאיר את האנשים בבית כי הבנו שזה הנושא, כשאנשים יהיה להם תוכן עשיר הם יישארו בבית, וכך היה".
וזה עבד. תוך זמן קצר יחסית הושגה שליטה על התפשטות הנגיף בישוב ולא נמצאו חולים חדשים. שערי הישוב, שנסגרו ברח' ניסן, נפתחו בל"ג בעומר – אז החלים החולה האחרון.
דוגמא אישית
בידוע, שבריכוזים חרדיים נגיף הקורונה התפשט הרבה יותר מאשר במקומות אחרים. בעקבות זה הוטחו בציבור החרדי האשמות קשות על אי ציות להוראות. הרב רביץ, שנכנס לבידוד רצוני עם אשתו רבקה רביץ (המשמשת כראש הסגל בבית הנשיא) ועם 9 מתוך 12 ילדיהם שעדיין בבית, מתקומם:
"גם רב היישוב, ראשי קהילות ומנהלי מוסדות נכנסו לבידוד למרות שלא נדרשו לכך. ראינו בזה שליחות. את מצוות 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם', שכמעט כל המצוות שבתורה נדחות מפניה, אנחנו מקיימים בהידור רב! 99% מהציבור החרדי בכל הארץ התכנס עם עצמו. אלא, שהציבור החרדי חי בצורה קהילתית. אם במגזר הכללי שכן פוגש את שכנהו 2 דק' במעלית, בציבור החרדי הם נפגשים 3 פעמים ביום בבית הכנסת, נמצאים יחד כל הזמן, ומכאן ההידבקות הגדולה. מי שצריך לעשות חשבון נפש זה היועצים המשפטיים שמנעו מראשי רשויות לקבל את רשימות החולים והמבודדים בעירם, כי הגנו על החיסיון הרפואי. במצב שהיה, חיסיון החולה זה הזוי, מופרך וחוצפה. הציווי האלוקי זה לשמור על החיים ולכן אוכלים ביום כיפור ונוסעים ביום כיפור, אז אם עושים כל זאת, מותר לבטל את "המצווה" של חיסיון החולה. מישהו צריך לתת את הדין על זה".
אבא, אמא ושלושה ילדים
הרב מתניה ידיד, נשוי ואב לששה, תושב מעלה מכמש, חולה מספר 495, נדבק בנגיף ככל הנראה במהלך סעודת פורים. "הייתה אצלנו סעודה גדולה שהכילה כ-25 איש", הוא מתחיל לספר את השתלשלות הארועים. "ביום שישי אחרי, התחלתי להרגיש ממש לא טוב, בחילות. שיעול, חולשה, כאב ראש בצורה דרסטית ומאותו רגע לא יצאתי מהבית. כיוון שלא פגשתי חולה מאומת של קורונה, לא הסכימו לבדוק אותי ואת משפחתי, למרות שהתקשרתי כמה פעמים ואמרתי שאני לא מרגיש טוב, הצגתי את התסמינים שהיו לי, ממש סימנים לפי הספר. למרות שלא בדקו אותי, לא יצאתי מהבית. גם לא לבית הכנסת שעוד היה פתוח, מחשש להדביק. ביום שלישי התעלפתי בבית ופינו אותי לבית החולים שערי צדק. בבית החולים אמרתי להם שנראה לי שזה קורונה, ולמרות זאת הכניסו אותי לחדר מיון הרגיל וטיפלו בי בלי מסכות או מיגון. רופא אחד הקשיב לי והכניס אותי לחדר לבד, עשו את הבדיקה ושלחו אותי הביתה. בבית קיבלתי את התשובה שאני חולה קורונה ואז באו לבדוק את כל המשפחה".
אחרי שהרב מתניה התגלה כחולה קורונה, התגלה כי גם אשתו ושלושה מתוך ששת ילדיהם חלו בנגיף. "אני קיבלתי את התסמינים בצורה הכי קשה", הוא מספר וממשיך: "גם אשתי הרגישה חולשה ושיעול לאורך זמן. הילדים קיבלו את זה הכי קל. הקורונה זו חוויה מעניינת. אין חוש טעם וריח בכלל. פשוט אוכלים בלי להרגיש טעם. כל אחד מקבל את הקורונה אחרת. מהחוויה שלי – זה ממש לא שפעת. כל תסמין יותר חזק משפעת – זה לא כאב ראש, זה כאב ראש רציני, זו לא חולשה רגילה אלא אתה מרותק למיטה. לא אכלתי שלושה ימים כלום. זה לא משהו רגיל, הייתה לי שפעת בחיים, וזה לא היה כמו הפעם הזאת".
איך הגיבה הסביבה?
"קיבלתי מאות הודעות ומיילים. מאוד ריגש אותי לקבל טלפונים מנשיא המכללה בה אני מלמד, כך גם מאדם בכיר מאונ' בר אילן, שייח התקשר אלי בעקבות הקשרים איתם מנושא הגישור, כולם התעניינו ושאלו האם ניתן לעזור. גם צוות צח"י ביישוב שלנו לקח את זה ברצינות. הרב החמיר בנושא פתיחת בתי כנסת עוד לפני שזה היה מקובל. אנחנו, מיד כשנודע לנו כי נדבקנו, הודענו על כך בישוב כדי שכולם יבדקו אם היו אתנו. רבים מאוד התקשרו לשאול אם אנחנו צריכים משהו. לא הייתה שניה של שאננות".
"אין חוש טעם וריח בכלל. אוכלים בלי להרגיש טעם. זה ממש לא שפעת. כל תסמין יותר חזק משפעת – זה לא כאב ראש, זה כאב ראש רציני, זו לא חולשה רגילה אלא אתה מרותק למיטה. לא אכלתי שלושה ימים כלום. זה לא משהו רגיל"
הצד הטוב של העניין
מצאתם גם משהו טוב בקורונה?
משה: "להכיר ולחוות את המשפחה. לעשות ליל סדר לבד, להכין את הילדה שלי שבכיתה א' מה זה ליל הסדר, לשמור בכאוס הזה על סדר לימוד, אתגרים מעניינים שנחמד ללמוד שאתה יכול להתמודד איתם. מה שאצלי היה זה היכולת לעשות סטופ, ברקס. ברגיל אני וורקוהוליק. קם מוקדם ועובד עד מאוחר. כעת למדנו שזה לא נורא לתת ברקס לחיים. חודשיים הפסקה. סדרי העדיפויות השתנו, מן שבת ארוכה כזו שאתה לא דואג מכל הדברים הטכניים הרגילים".
הרב רביץ: "כראש מועצה אני חושב שגילינו כאן משפחתיות, ערבות הדדית וקהילתיות– התחברנו למשפחה אחת מלוכדת ומאוחדת שאנשים נתנו אחד לשני. כמשפחה אני חושב שכשמנהלים בית עם כל כך הרבה ילדים קטנים וכולם צריכים ללמד את עצמם ולבנות מסגרת מחוץ לשגרה, כל ילד בונה את המשמעת העצמית שלו. יש כאלו שאומרים מה יהיה עם החודשים החסרים והלימודים, אני חושב שהחוזקות שהילדים קיבלו בכל הגילאים החל מגן ועד 18 ומעלה, חוזקות של חינוך עצמי, משמעת עצמית ויכולת למידה עצמית, הדברים האלה יתנו הרבה תעצומות נפש, הרבה יותר מהחודש וחצי שהחסירו בלימודים. זה כאילו שהם התבגרו בחצי שנה".
הרב ידיד: "המילה פרופורציה היא המילה הכי נכונה. מקבלים פרופורציות על מה שמטריד אותך ביום יום. פתאום אתה קם בבוקר ואין לך שום דבר לעשות. יש לך ימים שלמים שאתה חושב מה אתה באמת, מי אתה רוצה להיות, מחשבות שבתקופות רגילות אין לך זמן להגיע אליהן. אנחנו תמיד בריצה ופתאום התקופה שנכפתה עלינו נתנה לנו רגע לחשוב וזה צריך להמשיך איתנו הלאה, חלק מסדר החיים".
