משבר הקורונה – אנחנו בידיים טובות!

הסכמתו של אברהם להקריב את בנו אינה מובנת כלל ועיקר. מדוע קיבל אברהם את הציווי להקריב את בנו בלא שניסה לערער עליו? הרי אותו אברהם התנהג אחרת לחלוטין כאשר מדובר היה באנשי סדום?! "חלִלה לך מעשֹת כדבר הזה, להמית צדיק עם רשע… השֹפט כל הארץ לא יעשה משפט!" (י"ח כ"ה).

יש בחז"ל הטוענים שד' לא ביקש מעולם מאברהם להקריב את בנו "…ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם" (תענית ד' ע"א). המלבי״ם התקשה על זה "והלא צוהו והעלהו שם לעולה, וגם איך צוה וחזר בו"?, והשיב, אם היה אברהם מדקדק היטב, היה מבין שלא כוון ד׳ כלל שיצחק יהיה עולה. המלבי"ם מדייק ומבדיל בין הביטוי "להעלות עולה" לביטוי "לעשות עולה", שמתייחס להקרבת קורבן. לא מדובר אם כן כאן בהקרבת קרבן, אלא בפעולה אקטיבית מצד אברהם שצריך להעלות יצחק לעולה, לעלות ולא לעשות. אבל מדגיש המלבי״ם שהקב״ה דיבר אתו באופן שיכול להטעות אותו, ״…לא חקר כלל ולא העמיק בדברים, ורץ כצבי למהר לעשות מצותיו, עד שהוצרך המלאך לעכבו".

הרב סולובייצי'ק רואה בעקדה חלק בלתי נפרד מתפיסת החוויה הדתית המלווה בהכרח גם בסבל. "נפשי בוחלת בכל אלו הדרשות הסובבות סחור סחור לנושא אחד, שמירת המצוות טובה לעיכול המזון, לשינה מתוקה, לשלום המשפחה ולעמדה חברתית. הפעולה הדתית בעיקרה חוויית סבל היא. כשהאדם מזדמן עם הא-ל לפונדק אחד, הוא נתבע על ידי האל להקרבה עצמית, המתבטאת במאבק עם יצריו הפרימיטיביים…בוויתור על חמדת בשר מוגזמת, בהסתייגות לפרקים מן הנעים והערב…הקרב את קרבנך! זהו הצו העיקרי הניתן לאיש הדת.…הקב"ה אומר לו לאברהם, 'קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק' וגו'. כלומר, אני תובע ממך את הקרבן הגדול ביותר. אני רוצה את בנך שהוא יחידך וגם אהובך. אל תשלה את עצמך, כי לאחר שתשמע בקולי ותעלה את בנך לעולה, אתן לך בן אחר במקום יצחק. כשיצחק יישחט על גבי המזבח – תישאר גלמוד וערירי. שום בן לא ייוולד לך… חייך יהפכו לשרשרת ארוכה של ייסורי נפש ובכל זאת אני תובע את הקורבן הזה…" (הגרי"ד סולובייצ'יק, דברי השקפה, עמ' 254-255). פרשת העקדה היא הנכונות למסירות נפש בלי חשבון, אי אפשר לפרש את מציאות חיינו בארץ בלי אותה הנכונות עצמה. לא, חלילה, שד' חפץ בקרבנות אדם – אלא שהוא בוחר באלו שמוכנים לסכן את עצמם, ואף את בניהם, כדי להבטיח את המשך דרכו של זרע אברהם ויצחק. ד' בחר באברהם ובזרעו בעבור מסירות הנפש, שאיננה מחפשת הצלה אישית, אלא ישועה לדור ולארץ, בלא חשבון אישי ומשפחתי. חיילי ישראל יוצאים בתקווה ובתפילה שישובו לשלום, אך מתוך ידיעה ברורה של סכנה ממשית האורבת להם.

אין מנגנון חוקי שיכול לכפות על אדם להגיש טיפול בעל כורחו. אם חלילה היו הרופאים בעיני עצמם ״ספקי שירות רפואי״ גרידא, ספק אם מידת ההיענות לטיפול חרף הסיכון הייתה כפי שהיא כעת. הקורונה השיבה את הביטחון שאנחנו בידיים הכי טובות!

הרב חיים פלאג׳י נדרש לפתור מחלוקת שהתעוררה בבית כנסת בזמן מגפה. אחד המתפללים היה רופא שהגיש עזרה ״לנגפים במגפה״. גורמים בבית הכנסת דרשו בתוקף למנוע מאותו רופא להיכנס לבית הכנסת מחשש שיידבקו בגללו. הרב פלאג׳י פסק שהתביעה כלפי הרופא מוצדקת, וקבע ש״חייב זה הרופא להתרחק מבני אדם״ בבית הכנסת (נשמת כל חי, ח״ב חו״מ סי' מ"ט). מהעובדה שהרב פלאג׳י בתשובתו אינו אוסר על הרופא להמשיך לטפל בחולים, מסיק הרב אליעזר וולדינברג ״שהיה פשוט בעיניו״ של הרב פלאג׳י שלרופא מותר להמשיך לטפל בחולים במגפה (שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' י"ז).

עדות הלכתית זו מדגימה את היעדר ההדדיות שלעיתים קיים בין נורמת ההתנהגות שמצופה מרופא לבין נורמת ההתנהגות שהחברה מגלה כלפיו. בעוד רופא בריא נתפס כמי שראוי שיכניס עצמו לסיכון בשביל לטפל בחולים, תפילה במחיצתו בבית הכנסת נתפסת כסיכון שאינו לגיטימי. הרב אשר וויס סבור שעל הרופא ליטול על עצמו את הסיכון, גם בעת מגיפה, וזאת כדי שתתנהל חברה תקינה. חלק מהתפקידים הנדרשים עבור חברה תקינה, כוללים נטילת סיכונים שאדם רגיל אינו צריך ליטול, ומכל מקום הואיל והם נטלו על עצמם תפקיד זה, עליהם לקחת את הסיכון, מסקנתו נובעת מהחיוב לצאת למלחמת מצווה על אף הסכנה, ומהחובה של הדיין לשפוט גם כשחושש מפני בעלי הדין (שו"ת מנחת אשר, ח"ג סי' קכ"א).

(וירא תשפ"א)