הסדר בחגי הגאולה

'ליל הסדר', כשמו כן הוא, החל מערב זה, מתחילה תקופה של 'סדר ישראלי ועולמי' המסתיימים בחג שבועות. פסח, עצמאות, ל"ג בעומר, יום ירושלים, שבועות. בחינת סדרן של ימים אלו כפונקציה של מהותן הגלויה והנסתרת מעידה על כך שיש: סדור, סדר ומסדר.
ניסיות גלויה ונסתרת- פסח הוא חג הגאולה הגלויה. במצבנו הירוד אז, הבורא 'נאלץ' 'לשדד את עולם הטבע' כדי לגאול אותנו. 'מגרת הזכויות' הכילה רק את ברית האבות. מאז, יותר גאולה בדרך הטבע. עם ישראל, ממועד למועד מתעלה, כמו כל העולם, במצבו הרוחני. השיא בחג שבועות.
מן הלאומי אל המכונה 'דתי' – פסח הוא החג הלאומי הראשון. הלאומיות הראשונה חסרה כל מימד המכונה 'דתי', בשל מצבנו הירוד מכל בחינה. בקצה השני של התהליך, בחג שבועות, אנו זוכים לקבל 'בכפייה' את היסוד המכונה 'דתי'. בעצמאות יש יסוד לאומי בולט, אך גם קצת 'דתי'. בל"ג בעומר יש שוויון בין שני היסודות- גם 'חץ וקשת' וגם רשב"י. ביום ירושלים, היסוד הלאומי 'נבלע' בתוך זה המכונה 'דתי'. ובמתן תורה- השיא.
מדאורייתא ומדרבנן – בין פסח לעצרת שהם חגים מדאורייתא, מצויים כל חגי הגאולה מדרבנן. רוצה לומר: חגי הגאולה מדרבנן, עטופים מדאורייתא ומקבלים השראתם מחגי התורה. יותר מזאת, מדובר על 'יומא אריכתא' המתחיל בפסח ומסתיים בשבועות. חגי הגאולה דהשתא, מצויים בתוך היום הארוך הזה, ימים מלאי אימה, הוד והדר.
בחינת 'זמן' ו'מקום'- ל"ג בעומר (זמן), ירושלים (מקום), שבועות (זמן). אם הסדר הוא זמן, מקום, זמן, לסירוגין, חייבים לומר כי פסח הוא בחינת זמן ועצמאות הוא בחינת מקום. יהא הסדר הכולל כך: פסח (זמן), עצמאות (מקום), ל"ג בעומר (זמן), יום ירושלים (מקום), שבועות (זמן). לסדר זה יש שתי תוצאות משמעותיות. קדושת העצמאות לא נובעת מקדושת הזמן, לא ה באייר הוא המקדש את היום הזה, אלא ארץ ישראל, המקום, מקדש את היום הזה. ותוצאה שנייה- הקדושה הבאה, תהיה קדושת המקום, דהיינו: בניין בית המקדש.
לולאות מקוננות – שתי לולאות מקוננות קיימות בסדר זה. לולאת הזמן הסגורה: פסח, ל"ג בעומר, שבועות, ולולאת המקום החסירה: עצמאות, ירושלים, (?). בניין בית המקדש, יסגור בקרוב לולאה זו. בלולאה זו, היררכיית הקדושה הידועה: ארץ ישראל, ירושלים, בית המקדש.
(אמור תשפ)