הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')האם חייב אדם למנוע מילד של חברו לחטוא? על כך מלמד כפל הלשון שפותח את הפרשה: "אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו" (ויקרא כא, א). רש"י מפרש על-פי הגמרא ביבמות (קיד, א): "אמור ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים". כוונת הדברים היא שמשה הצטווה לומר לכוהנים עצמם שלא ייטמאו, וכמו כן הצטווה להורות להם שאסור לכוהנים הגדולים, המבוגרים, לטמא את הילדים הקטנים, שעדין אינם חייבים במצוות מצד עצמם.
הפוסקים נחלקו בשאלה האם אדם מבוגר חייב למנוע מקטן שהגיע לגיל חינוך לבצע עבירה, או שרק נאסר על המבוגר לגרום באופן אקטיבי לכך שהילד יעבור עבירה. כך, לדעת הרמב"ם והשולחן ערוך אסור לתת לקטן לאכול מאכל לא כשר, אך אין חובה למונעו מכך, אם הקטן עושה זאת מעצמו, ואילו לדעת הרא"ש, התוס' והרמ"א יש בכל מקרה חובה למנוע את הקטן מלעבור עבירה. כמה אחרונים הכריעו למעשה שיש להחמיר באיסור תורה, ואפשר להקל כשמדובר באיסור מדרבנן. חשוב להדגיש שאם מדובר בקטן הרוצה לפגוע באדם אחר או לגרום נזק לרכוש, לדברי הכול חובה על כל מבוגר להתערב ולמנוע את הפגיעה או הנזק. שאלה הלכתית זו, המתחברת לכפל הלשון שבפתיחת פרשתנו, פותחת צוהר לחשיבותה של הערבות ההדדית שצריכה להתקיים בעם ישראל, לא רק בעניינים של עזרה הדדית חומרית, אלא גם בתחום השמירה על תורה ומצוות.
הקביעה לפיה יש "להזהיר גדולים על הקטנים", הפכה להיות אמירה מכוננת בנוגע לחינוך ילדים, לא רק בהקשר של מניעת עבירות, אלא גם בדבר חובת המבוגרים לדאוג באופן פרו-אקטיבי לחינוכם של ילדים. בדרך זו נקט, לדוגמה, רבי משה אלשיך ששאל שאלת פשט נוספת על הפסוק הפותח, והיא: מדוע הפסוק פתח בלשון רבים: "וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם", וסיים בלשון יחיד: "לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו". לדבריו, הדבר בא ללמדנו שבענייני חינוך יש לדבר תחילה אל כלל הציבור, ולאחר מכן יש להתמקד בכל יחיד ויחיד בפני עצמו. תחילה יש להורות לרבים, לכל קבוצת הלומדים, אולם המורה לא רק מלמד כיתה, אלא הוא מלמד כל אחד ואחד מהתלמידים שבכיתה. לכל אחד מהם כישורים משלו וקשיים משלו, ולכל אחד מהם דרושים יחס אישי ודרך לימוד המתאימה לו, ולכן אחרי הסברים לכלל יש להתייחס באופן פרטני לכל יחיד ויחיד.
היבט חינוכי אחר של אזהרת הגדולים על הקטנים בא לידי ביטוי אצל דרשנים שפירשו את המילה "להזהיר" מלשון זוהר, כדברי הפסוק: "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע" (דניאל יב, ג). לפי פירוש זה, הגדולים צריכים להזהיר במעשיהם ולהאיר מאורם על הקטנים, ועליהם להאציל מרוחם על הציבור הרחב. עיקרון זה נכון במיוחד בעולם החינוך, בו יש חשיבות רבה לדוגמה האישית של המורים וההורים. במובן זה גם הלימוד המוצלח ביותר באמצעות תוכנת זום ודומיה, לא יכול להוות תחליף לאנשי החינוך. בזום אפשר להעביר חומר, אך אי אפשר להעביר את הרוח, ניתן למסור תכנים, אבל לא ניתן להטמיע ערכים.
לפיכך קבעו חכמים כי המלמד "שאינו הולך בדרך טובה, אע"פ שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו, אין מתלמדין ממנו עד שובו למוטב… ואם הרב אינו דומה למלאך ה' צבאות, אל יבקשו תורה מפיהו" (רמב"ם, ת"ת, ד, א).
הדיונים והדקדוקים הרבים בעניין החזרה ללימודים במערכת החינוך אמורים לשקף את האחריות הגדולה שיש "לגדולים", קברניטי המדינה ומובילי מערכת החינוך, "על הקטנים", על חינוכם של ילדי ישראל. הדאגה לחינוך יחד עם שמירת הבריאות צריכים להיות לא רק עניינים של הורים ומורים, אלא בראש מעייניהם של מנהיגי ישראל.
יש לקוות שגם הדרוש של רבי אלימלך מליז'נסק בעניין אזהרת הגדולים על הקטנים יתקיים במדינתנו, ולפיו כוונת אמרה זו היא גם להזהיר את הגדולים שיקפידו גם על מעשים קטנים, ידקדקו אף בעבירות קלות שאדם דש בעקביו, ויתנו דעתם לשמש מופת אישי לכלל החברה בהתנהגות נקיה מכל רבב.
(אמור תשפ)
