קותי גוטמן, יועץ מס וכותב בשביל הנשמה (kutigu@gmail.com)אני יושב עם שלושת ילדיי המצורעים וחושב: "אִם נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר, וָמַתְנוּ שָׁם; וְאִם נֵשֵׁב פֹּה, וָמַתְנוּ". קשה להיות מצורע. לא חי ולא מת. מנודה. תלוי בין ייאוש לתקווה. חשבתי ללכת למחנה ארם: "אם יחַיֻּנוּ – נִחְיֶה; ואם ימיתונו – נמות". הרי ממילא נחשבים אנו בעיני כולם למתים.
באנו למחנה – והנה, עזוב ומבולגן. התחלנו לקחת מזון, אכלנו, שבענו. החבאנו הרבה. גם כסף וזהב ובגדים. לא האמנו למראה עינינו: כך פתאום, בלי סיבה נראית לעין, עזבו האויבים את המחנה והשאירו לנו את כל הטוב הזה. ואז באה חרטה. אנחנו פה אוכלים ושותים, ואילו אחינו, קרובים כל כך, נמקים ברעב. באתי אל המלך וסיפרתי לו. הוא, כמובן, לא האמין. למה שיאמין לגיחזי המצורע? רק כשראה מקצת מהשלל, ניאות לשלוח חוליית סריקה למחנה.
ניסים קורים גם כשאיננו שותפים פיזית, גם כשאיננו רואים אותם בעיניים. כאשר החלה העלייה הציונית לארץ ישראל, גם אז אמרו: "אם נבוא מהעיר ומהכפר לארץ שממה, והרעב בעיר – ומתנו שם; ואם נשב פה, בגלות, עם ללא ארץ – ומתנו".
כמעט כל שכבות העם התנגדו ובזו לציונים החופשיים. התייחסו אליהם כאל מצורעים. ואילו היו קוראים את דברי הנביא עמוס: "ושבתי את שבות עמי ישראל, ובנו ערים נשמות וישבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם; ועשו גנות ואכלו את פריהם. ונטעתים על אדמתם; ולא יינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם – אמר ה' א-לוהיך".
כמה מתאים לתחיית עם ישראל בארצו: תחילה "ובנו ערים נשמות" (ערי הנשמה: צפת, טבריה, חברון). אחר כך "ונטעו כרמים" (המושבות החקלאיות: זכרון יעקב, ראשון לציון, בת שלמה, שנבנו סביב כרמי הנדיב). ואז "ועשו גנות" (ההתיישבות בקיבוצים ובמושבים). ואחר כך "ונטעתים על אדמתם ולא יינתשו עוד". אין לך קץ מגולה מזה.
וכך, מדי שנה, סמוך ליום העצמאות, אנו קוראים את פרשת המצורע, את סיפור ההדרה, הפחד, הניסיון לשרוד, ואת הקץ שהפך לגאולה. ומי היה מאמין שדווקא אותם "מצורעים", המוקצים, המוזרים – הם שיביאו את הבשורה? הרי זה סוד התחייה שלנו: היכולת לקום מתוך השממה, להביט אל הלא-נודע, ולהגיד: נלך. אולי נחיה. ואנחנו חיים. נושמים. בונים. שותלים. גואלים.
אין לך קץ מגולה מזה.
