״אשר נשיא יחטא״

שורות אלו נכתבות ערב הבחירות וטרם קביעת העם מי יהיו בהנהגתו בשנים הקרובות.
בפרשת ויקרא אין אולי מתכון מנצח כיצד להגיע לשלטון, אך יש בה מתכון הכרחי ומחייב איך להישאר בשלטון.
פרשת ויקרא עוסקת בקרבנות. רוב המפרשים נוטים להתעכב על המחלוקת המהותית בין הרמב״ם לרמב״ן בקשר לטעמי הקרבנות כמעשה המרכזי הנעשה במשכן ובמקדש ובקשר שבין הפרט והכלל בישראל לאלוקיו.
בשולי העיסוק בקרבנות התורה נותנת דעתה שוב על טבע האדם ומה היא מצפה ממנו. בפרק ב׳ מציינת התורה את החייבים בקרבן חטאת; ״נפש כי תחטא בשגגה״, ״אם הכהן המשיח יחטא״,״ ואם כל עדת ישראל ישגו״ , ״אשר נשיא יחטא״, ״ואם נפש אחת תחטא בשגגה״.
מהלשון אנו מבינים כי האדם הפשוט עלול לחטוא אף בלא שידע או הבין שחטא. כך גם כל העדה ייתכן שתחטא. אך כשמדובר על הכהן המשיח ועל הנשיא או המלך, לגביהם אין שום ספק שיחטאו. הכוונה ״אם יחטא״ אצל הכהן הגדול הינה כאשר יחטא. אצל המלך זה אפילו ברור יותר, ״אשר נשיא יחטא״ ברור שהוא יחטא ואשריו אם הוא מודה כשחטא בשגגה ולא רק אם חטא במזיד.
מה חטאו הברור של הנשיא – המלך?
הזוהר ושאר הפרשנים מסבירים כי חטאו הבסיסי והוודאי של המלך הוא הגאווה. כולם משחרים לפתחו, עדת מעריצים מזוייפים יועצים לו הצעות סרק, ומאבטחים הדורים מרחיקים אותו בגוף ובנפש מהחיכוך הדרוש עם הציבור.
לא לחינם אחד הציוויים העיקריים למלך הוא ״לבלתי רום לבבו מאחיו״. על המלך לפעול באופן בענווה, כי אחרת בדרך הטבע יגיע לגאווה ולחטא.
בהלכות תפילה במסכת ברכות אומר ר׳ יהושע בן לוי כי אדם פשוט משתחווה בתפילת עמידה, כמנהגנו היום. כהן גדול משתחווה בתחילת כל ברכה ובסופה. מלך ״כיון שכרע אינו זוקף״. הכוונה שהינו כורע ומשתחווה כל התפילה כדי לעבוד על עצמו במידת הענווה.
משה רבנו, הגם שהיה המנהיג הפופולרי ביותר בעולם, עם עוצמה כבירה, הכיר בחסרונותיו ובטעויות שעשה, והתכונה המרכזית שלו הייתה ענווה עצומה.
גם שאול המלך היה עניו וזה מה שהביא גם למחילה על עוונותיו ״בן שנה שאול במלכו״ (שמואל א׳), מסבירים חז״ל כי נמחלו עוונותיו כבן שנה בגין ענוונותו.
על דוד נאמר שהיה ״עדינו העצני״, קרי כשנדרש היה קשה ותקיף, ואילו באופן פרטי היה עדין ועניו. כך גם לא הרגיש שום זילות במעמדו כשרקד ופיזז לפני ארון ה׳ בדרך לירושלים.
הענווה האישית לא הפריעה למשה לייצג את ישראל בגאון ובתקיפות מול פרעה. כך שאול ודוד מול אויביהם. אולם בבית פנימה הערך המנחה היה ״לבלתי רום לבבו מאחיו״. גם היום אין סתירה בין ייצוג ישראל בגאון ותקיפות בחוץ, לבין ענווה בבית.
מנהיג עניו, שמכיר בחטאיו שבשגגה ובוודאי שבאלו שבמזיד, מובטח לו שיתמיד בהנהגה ושהציבור יילך אחריו ובדרכו שנים הרבה.
(ויקרא תשעה)