צא ולמד

אחת הפרשיות הראשונות בהגדה, ומן הקדומות שבהן, היא זו שמתחילה במלים: "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכל […] ". נוסח זה ("צא ולמד") הינו חריג יחסית בעולם המדרשים, ומן הסתם הוא משקף את עתיקותו של הקטע המדרשי הזה (ראו הגדה שלמה לרמ"מ כשר, עמ' לב).
ביאורים רבים ניתנו לשאלה למה משתמשת ההגדה בתיאור זה, ונביא כאן אחד מהם – ביאורו של הנצי"ב מוולוז'ין. את ביאורו הוא מעניק לנו בהעמק דבר על בראשית טו, יד. הנצי"ב פותח בשאלה עקרונית על הקטע של לבן הארמי. הלא, כידוע לכולנו, המקרה של ארמי אובד אבי איננו חריג, וכדוגמתו היו לנו רבים במהלך הדורות. משכך, מדוע דווקא הוא יצא ללמד על הכלל, ממנו בנין אב להבטחתו של הקב"ה לגאול את ישראל? יתר על כן, יש לצרף כאן את שאלת המהר"ל מדוע בחר המגיד להשתמש באגדה על לבן, ולא לתאר עובדות קונקרטיות שמופיעות בתורה, כדוגמת נסיונו של עשו להרוג את יעקב אחיו?!
הנצי"ב מלמדנו בזכות פרשיה זו שתכלית המגיד שונה מזו שאנו רגילים לייחס לו. מלבן איננו למדים שאומות העולם חפצות ברעתנו, וגם איננו לומדים שהקב"ה מצילנו מידם, הלא דבר זה לא כתוב בסוגיית לבן (אם כי יש לציין שהקב"ה נגלה ללבן בחלום הלילה והזהיר אותו מפני פגיעה ביעקב אבינו, הגם שקטע זה איננו מצוטט בהגדה). אלא, מסביר הנצי"ב, העקרון הנלמד מפרשיה זו שונה הוא.
הגלות הינה עונש על האומה, מטרתה לחולל תהליך חינוכי, לעצב מחדש את בני האומה כך שלא ישובו לכסלם עם חזרתם לארץ. אולם, הגלות עשויה להפוך, לפחות למראית עין, לאי מבטחים, לנחלה דמיונית בה יש שקט ושלוה, רווחה כלכלית וחינוכית. מפני סכנה זו מבקש להתריע המגיד.
העובדה שלבן ביקש לעקור את הכל איננה החידוש, החידוש הוא שהקב"ה, באומרו בברית בין הבתרים: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדות ועינו אותם ארבע מאות שנה", הבטיח הבטחה מנחמת לישראל. הוא הבטיח שיהיו גרים, לאמור, שהם לא יצליחו להשתקע כראוי בגלותם. השתקעות זו עשויה להתרחש כתוצאה משני תרחישים אותם מבטיח הקב"ה למנוע: האחד – רווח ושגשוג יתרים, והשני מצוקה ורדיפה בלתי נסבלים, שיגרמו להיטמעות.
וכך כותב הנצי"ב:
"והנה על ההבטחה שלא ישתקעו מרוב צרות אמר המגיד דבשביל זה חשב הקב"ה את הקץ שיכלה ברד"ו שנה היינו כדי לעשות כמו שאמר לאברהם אבינו 'כי גר יהיה זרעך'. וכיון שראה ה' שעוד מעט ישתקעו ח"ו, על כן היה חפזון דשכינה להוציאם".
ובהמשך לדברים אלה מבאר הנצי"ב את מאמר ההגדה "והיא שעמדה לאבותינו ולנו", אמר הנצי"ב:
"כאשר טבע אנשים להיות מעורב עם העם ששוכן בקרבו, ולהשתוות להם בכל האפשר, וכמו שהיה במצרים שפסקו למול מזה הטעם שאמרו נהיה כמצרים, כמבואר בשמות רבה פרשה א. וזה גרם שהפך הקב"ה לב מצרים לשנוא אותם וכמאמר בלעם 'ובגוים לא יתחשב'. וכמו שביארנו במקומו. כשהוא מתערב עם הגוים לא יתחשב כלל […] וכן הוא בכל דור. וזהו דבר המגיד. והיא (שעמדה). זה המאמר, 'כי גר יהיה זרעך', שעמדה לאבותינו ולנו. שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, באשר אנחנו הולכים נגד רצון ה', להיות דוקא כגרים – כי זה הוא נוגע לעיקר תכלית האומה".
מן העבר השני, ביחס לסכנת ההיטמעות באומות העולם, מסביר הנצי"ב:
"ובאשר שלפי הנראה בעין דעת אדם הוא להיפך כי בשעה שאנו כאזרחים ונחשבים בקרבם אין עושים לנו רע בפועל כל כך. על זה אמר 'צא ולמד מה ביקש לבן וגו' ', הלא לפי הנראה לא ביקש לבן אלא לרמות את יעקב בצאנו או לחמסו. ובלי זה היה נראה טוב לב עמו, ובאמת הלא הכתוב מעיד שהוא ביקש לעקור את הכל. ומזה תדע שכן הוא בכל דור, אלא שהקב"ה מצילנו מידם. ופעם נעשה בהשגחה שלא יתגלה הענין. ופעם מתגלה לחוץ".
כלומר, הנצי"ב מביע עמדה פסימית ביותר על יכולתם של אומות העולם לקבל את ישראל. תמיד קיים מולם החשש שמא יבקשו להכרית לגמרי את עם ישראל משרשיו, אם בטוב ואם במוטב. לבן הארמי משמש דוגמה מובהקת לכך שכן לא מפורשת בשום מקום מגמתו לפגוע פגיעה ישירה בעם היהודי, אלא רק רדיפה והצקה מתמדת ליעקב. בכך, אומר הנצי"ב, מתגלית מגמתו של הקב"ה למנוע שקיעה עמוקה מדי של ישראל בקרב האומות.
(ויקרא תשע)