מסע של זהות

המהר"ל מפראג עמד על כך שהמילים 'גאולה' ו'גולה' זהות באותיות שלהן, מלבד אחת – במילה גאולה נוספת האות אל"ף, שאותה אפשר לפרש כרמז ל'אני'. לאמר: ההבדל בין מצב של גלות למצב של גאולה תלוי בראש ובראשונה היכן מצוי האני (Self). אם אין אני, והזהות מטשטשת, האדם נמצא בגולה גם אם הוא בביתו. על כך דרש הראי"ה קוק שנים לאחר מכן את הפסוק מיחזקאל "ואני בתוך הגולה", שהגדרת הגולה היא שהאני נמצא בה. ואם אין אני, ואין זהות, אז יש גלות ואין גאולה.

מסתבר, שעניין הזהות הוא גם שעומד ברקע סיפור יציאת מצרים. מסתבר, שגאולת מצרים לא היתה רק סיפור פוליטי – שחרור עבדים מידי משעבדיהם, אלא סיפור של גילוי עצמי ושל גילוי הזהות מצד כל המעורבים בה. הכיצד?

נתחיל במצרים. אפשר לראות כיצד לאורך עשר המכות ממלכת מצרים עוברת מהלך של הכרה במוגבלות האלים שלה ועליונות ה'. פרשנים עמדו על כך שהמכות פגעו בכל מה שהמצרים האמינו בו – בנילוס, בצאן, בגרמי השמים וגם בפרעה. ואמנם, אם בהתחלה החרטומים מצליחים לחקות את המכות, במכת כנים הם כבר מודים שאצבע א-לוהים היא. ואם בהתחלה עבדי פרעה סוברים כמוהו שיש לסרב לבקשת השחרור, במכות האחרונות הם כבר נכנעים ורק פרעה מתמיד בסירובו. מכת בכורות שברה גם אותו, לא לפני שהכתוב מציין שמשה הוכר כדמות מוערכת על ידי המצרים.

השניים להשתנות הם עם ישראל. המכות הפלו בין מצרים ובין ישראל לא רק כדי להציל את ישראל אלא גם כדי ללמד אותם על כוחו של א-לוהים. על פי ספר יחזקאל, א-לוהים התרה בעם ישראל במצרים לזנוח את האלילים אך הם לא עשו זאת. מטרתם המכות היתה לחנך אותם שא-לוהים הוא השליט על הכל. מבחן האמונה הגדול שבדק זאת היה כמובן קרבן הפסח – שם היה עליהם לשחוט את אלוהי מצרים ולמרוח את הדם על המשקופים, כך שכל המצרים יוכלו לראות את מה שעשו. היה צריך הרבה אמונה כדי להעז לעשות זאת.

מי שעוד 'השתנה' (הפעם במרכאות) היה א-לוהים. הוא עצמו מצהיר בפני משה על כך שאם אל האבות הוא התגלה בשם 'א-ל שדי' כעת הוא מתגלה בשמו הפרטי, שם הוי"ה. שם זה מעיד על מעורבותו בעיצוב המאורעות בהיסטוריה. א-לוהים איננו רק זה שברא את העולם ומשגיח עליו מרחוק אלא מי שמעורב בתהליכים הקורים בו באופן אקטיבי. זו דרגת גילוי גבוהה מצידו, שבה מתגלית זהותו לעולם כולו.

מלבד כל אלה, גם משה עבר תהליך של גילוי עצמי. הרי מי היה משה? יש לפחות שלוש תשובות שניתן להציע לשאלה הזו: משה נולד למשפחה עברית, גדל כמצרי והתחתן כמדייני. בכל מקום שבו גדל הוא היה בזיקה למשפחת מלוכה. אז מי היה משה? דומני, שהשם שלו מספק את התשובה הרביעית, הנכונה ביותר – משה היה אדם שהוצא מן היאור ('כי מן המים משיתיהו'). הוא ילד שהגיע משומקום. הוא לא היה לא עברי ולא מצרי ולא מדייני. לא לחינם, כאשר הוא עומד מול הא-לוהים בסנה, הוא תוהה בפניו 'מי אנכי'. אין זו רק תמיהה האם הוא ראוי או לא ללכת אל פרעה. יש כאן שאלה עמוקה של זהות: מי אני? מי האחים האמיתיים שלי? למי אני שייך?

מהבחינה הזו, יציאת מצרים היתה גם גילוי האני המחודש של משה, שחזר אל עמו ודבק בו. אך מדוע עשה כן? כאן אני רוצה לצטט את הרב יונתן זקס, שנתן תשובה פשוטה ומצמררת בימים אלה:

"הרמז האמיתי נמצא בפסוק מוקדם יותר, הפסוק המתאר את נסיבות התערבותו במריבות המצרים והעברים. "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם". אלה הם אחיו, ואת אחיו הוא מבקש… כשאני רואה את אחיי בסבלותם אני משה העברי, ואינני יכול שלא להיות כזה. ואם הכרה זו מטילה על שכמי אחריות כבדה ומשימה נועזת, עליי לשאת בעול."

פשוט וכואב. משה יכול היה להתחבא ולהתבדל בארמון פרעה. הוא יכול היה להיטמע במדיין. היתה לו את כל הפריבילגיה לכך. אבל הלב שלו לא נתן לו. יש משהו מאד יהודי בתנועה הזאת, שכשאתה רואה את אחיך במצוקה, אתה עוזר להם. "יש יהודים מאמינים, ויש יהודים שאינם. יש יהודים שומרי מצוות, ויש יהודים שלא", כותב שם הרב זקס. "אבל כמעט שאין יהודים המסוגלים, בשעה שעמם נמצא בצרה גדולה, להתבדל ולומר 'מה לי ולהם'".

המסר, כמדומני, ברור.