מצבות צוער, המנין לחורבן, והיחס לקברים

הרב ד'ר משה פינצ'וק-מצבות צוער, המנין לחורבן, והיחס לקברים
העיר צוער מוכרת לנו מבקשתו של לוט בהפיכת סדום: "הִנֵּה־נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת־הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד־בֹּאֲךָ שָׁמָּה עַל־כֵּן קָרָא שֵׁם־הָעִיר צוֹעַר. הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל־הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה". (בראשית יט, כ-כג). גם בתקופת המשנה הייתה צוער מיושבת והיא מכונה עיר התמרים. "מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים" (יבמות טז, ז); "אוכלין בתמרים עד שיכלה אחרון שבצוער" (תוס' שביעית ז, טו). מסורת רצופה קובעת את מקומה של צוער בחופו הדרומי-מזרחי של ים המלח. כך אצל יוסף בן מתתיהו, במפת מידבא ובעוד מקורות. במאה הקודמת נתגלו מצבות קבורה יהודיים רבים באזור צוער, המלמדים כי במאה החמישית לספירה היה שם יישוב יהודי.
המעניין במצבות אלו הוא שיש בהם מניין שנים כפול, מנין השנים לחורבן בית המקדש ומנין השנים לשמיטה. המנין לשנות החורבן נהג בארץ ישראל ומשם באיטליה אך לא פשט בתפוצות ישראל ולא האריך ימים (כמו למשל המנין לשטרות). כך שנדיר למצוא מקורות כתובים בהם מנין שנות החורבן הוא התאריך העיקרי. השימוש במנין שנות השמיטה מעיד לכאורה כי מדובר בחברה חקלאית שנהגה על פי דיני השמיטה.
על פי המסורת התנאית המובאת בשני התלמודים, בית המקדש הראשון והשני חרבו במוצאי שנת השמיטה: "רבי יוסי אומר… כשחרב הבית בראשונה, אותו היום תשעה באב היה, ומוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית היתה… וכן בשניה" (ערכין יא ע"ב וכן ירוש' תענית ד, ה). כלומר שנה 1 לחורבן = שנה 1 לשמיטה. והנה ברוב המצבות שנמצאו בצוער, זה הסינכרון הקיים בין מניין השנים לחורבן לבין מניין השנים לשמיטה. כך לדוגמא (בתרגום מארמית): "הנפש הזאת של אסתר בתו של עדיו, שמתה בירח שבט של השנה 3 של השמיטה, שנת שלוש מאות 46 שנים לחורבן בית המקדש. שלום עליה שלום" [(7 X 49) + 3 = 346].
אבל, בכמה מצבות יש סטיה של שנה אחת בין המניינים, המנין לחורבן משיג בשנה אחת את המנין לשמיטה. כך לדוגמא (בתרגום מארמית): "תנוח נפשה של חלפו בת…, שמתה ביום שלישי, באחד עשר ימים בירח אלול בשנת השמיטה שהיא שנת ארבע מאות ושלושים וחמש שנים לחורבן בית המקדש. שלום על ישראל שלום". הפטירה הייתה בשנת השמיטה ואילו לפי המנין לחורבן, שנה זו היא שנה 1 לשמיטה [(7 X 62) + 1 = 435]. בורנשטיין הציע בהקשר אחר, שהשנה למניין החורבן לא התחילה בראש השנה אלא כבר בתשעה באב. לפי הצעה זו, בתקופה בין תשעה באב לראש השנה, המנין לחורבן מקדים בשנה אחת את המנין לשמיטה (שיתחלף רק בראש השנה). על פי זה הסבירו קסוטו ובעקבותיו נוה, את הסטיה בשלש מצבות בהן יש סטיה כזו, משום שבהן תאריך הפטירה חל בחודש אלול (בין ט' אב לא' תשרי).
מאידך, בשתי מצבות יש סטיה של שנה אחת בין המניינים בכיוון הפוך, המנין לשמיטה מקדים בשנה אחת את המנין לחורבן. כך לדוגמא (בתרגום מארמית): "תנוח נפשו של שאול בן…, שמת בראש חודש מרחשון בשנה הראשונה של השמיטה, שנת שלוש מאות וששים וארבע שנים לחורבן בית המקדש. שלום" [(7 X 52) + 0 = 364]. פתרון לסטיה זו אפשר למצוא בדברי רש"י (ע"ז ט ע"ב). לפירושו שנת החורבן עצמה (שהיא מוצאי שמיטה) לא נמנית במנין שנות החורבן, משום שרוב אותה שנה המקדש עמד. המנין החל רק בתשרי שלאחר מכן, ולפי זה הסנכרון הנכון הוא 1 לחורבן = 2 לשמיטה. כלומר שנת השמיטה אכן משיגה בשנה את מנין החורבן.
אם נאמץ את שני הפתרונות שהוצעו, נמצא שבצוער התקיימו במקביל שתי מסורות (קבוצות?) שונות למנין שנות החורבן. האחת מונה מתשעה באב של שנת החורבן, והאחרת מתשרי שלאחריה.
מאידך, מעיר שטרן, אפשר שסטיות אלו אינם אלא טעויות של מי שהכין את המצבה (במצבות נמצאו לא מעט טעויות אחרות). הסטיות החיוביות חלות רובן במצבות המתוארכות לחודש אלול, והסטיות השליליות חלות כולן בחודש מרחשוון. סיבת ריכוז הטעויות בחודשים אלו מובנת. בכתיבת התאריך בתחילת כל שנה טועים פעמים רבות ברישום. ואפשר שלנפטר בחודש מרחשוון רשמו בטעות את השנה הקודמת. ולהפך, מי שנפטר בסוף השנה, באלול, והמצבה הוכנה אחרי זמן מה, בתחילת השנה הבאה, ייתכן ששנת חריתת המצבה נרשמה בטעות ולא שנת הפטירה. אם מסקנתו נכונה הרי שרישום מניין השנים מוטעה במספר רב של מצבות צוער. טעויות אלו מצטרפות לעוד מכלול טעויות הנמצאים במצבות אלו (ביניהם השמטת שם המנוחה באחת מהן!). בימינו קשה לתאר שיצא מתחת ידי עושי המצבות מצבה עם טעות קלה שבקלים – משום שהאבלים יבחנו ויבדקו את הנוסח בשבע עיניים. אפשר שריבוי הטעויות במצבות צוער מלמד, יותר מכל, על יחס שונה בהרבה משלנו לקברים בכלל ולמנהג העליה לקבר בפרט.
תשע"ד