ד"ר יצחק קניגסברגלאחר ציווי מתכונת עבודת הקרבנות התורה מסכמת: "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים: אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַה' בְּמִדְבַּר סִינָי" (ויקרא ז, לז-לח). לפי סדר הפרשיות, ומלשון הכתוב: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר : דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'" וגו' (שם א, א-ג), משה נצטווה על עבודת הקרבנות באוהל מועד לאחר הקמת המשכן. נשאלת השאלה, מדוע כתוב בפרשת צו, שעל תורת הקרבנות משה נצטווה בהר סיני?
שאלה נוספת הנוגעת לציווי עבודת הקרבנות, בא מכיוונו של ירמיהו הנביא: "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח" (ירמיהו ז',כב'). האומנם לא נצטוו בני ישראל על עולה וזבח בצאתם ממצרים? אם נוסיף את הביקורת שמתחו נביאי ישראל על פולחן הקרבת הקרבנות מאז: "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'" (שמואל א' טו), "למה לי רב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי, רחצו הזכו הסירו רועה מעלליכם חידלו הרע" (ישעיהו א), "עולותיכם לא לרצון וזבחיכם לא ערבו לי" (ירמיהו ו), "כי אם תעלו לי עולות ומנחותיכם לא ארצה, ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן" (עמוס ה), נתמה: מה יהיה מעמד הקרבנות לעתיד לבוא, לאור ביקורתם של הנביאים?
כדי לענות על שאלות אלה, ננסה להתמקד בגישות חז"ל ומפרשי המקרא לסוגיית הקרבנות.
גישה אחת (ספורנו ורש"י) טוענת שהציווי על בניית המשכן ועבודת הקרבנות, בא בעקבות חטא העגל וכתוצאה ממנו. אף על פי שציווי מלאכת המשכן בא לפני חטא העגל בסדר הופעתם בפרשות התורה, הרי מקובל הכלל ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה".
הרמב"ם (מורה נבוכים חלק ג', לב) כותב שהסיבה שבגללה נצטוו בני ישראל לבנות את המשכן ולהקריב בו קרבנות לקב"ה, היא כדי להרחיק אותם מחטא עבודה זרה.
לפי גישה זאת, בעלייה הראשונה של משה להר סיני, הוא לא נצטווה על בנין המשכן ועבודת הקרבנות בו. כאשר הוא עלה בפעם השנייה להר סיני, לאחר חטא העגל ובעקבותיו, הוא נצטווה על בנין המשכן ועבודת הקרבנות בו. כאשר התורה כותבת על ציווי עבודת הקרבנות: "אשר ציווה ה' את משה בהר סיני", הכוונה היא בשהייתו השנייה בהר סיני. לאחר ירידתו מההר, הוא התחיל במלאכת המשכן, ובסיומה הקב"ה קרא לו באוהל מועד, והזכיר לו להעביר את תורת הקרבנות לבני ישראל ולכוהנים.
לפי גישה זו, הקב"ה לא התכוון לצוות את בני ישראל על דברי עולה וזבח בהוציאו אותם מארץ מצרים. עבודת ה' הייתה צריכה להתמקד בקיום מצוות ה' ובעשיית צדקה ומשפט. חטא העגל הוכיח שבני ישראל נזקקו לעבודת פולחן של הקרבת קורבנות, כפי שהיו רגילים במצרים. הקרבת הקרבנות במתכונת שה' ציווה, הייתה צריכה להיות אמצעי למטרה הנעלה של עבודת ה'. כנגד היפוך היוצרות של הפיכת האמצעי למטרה, למטרה עצמה , יצאו נביאי ישראל לדורותיהם.
לפי הגישה הזאת, אם מצוות הקרבנות באו על רקע חטא העגל, וכדי להרחיק את בני ישראל מעבודה זרה, הרי שעם ביטול יצר העבודה זרה בישראל, בשילוב תגובתם הנזעמת של הנביאים לנושא הקרבת הקרבנות במתכונת מוטעית, הובילו את חז"ל לקביעה ש"רבי פנחס ורבי לוי בשם רבי מנחם אמרו: עתידין כל הקרבנות ליבטל לעתיד לבוא וקרבן תודה אינו בטל שנאמר (ירמיה יז) ומביאי תודה בית ה'. (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ויקרא פרשת צו דף כג עמוד א).
ההיסטוריה של עם ישראל הוכיחה, שעבודת הקרבנות לא מנעה את העבירות בין אדם למקום בבית המקדש הראשון, ולא את העבירות בין אדם לחברו בבית המקדש השני. אין כל הוכחה שהדורות שהקריבו קרבנות, התעלו לדרגה אמונית ומוסרית גבוהה יותר מדורות אלפיים שנות הגלות מחוסרי הקרבנות, שמסרו את נפשם על קידוש השם ושמרו את מצוות ה' כאשר ציווה ה' את משה בהר סיני. האם השוואת ההתנהגות בין דורות מקריבי הקרבן מאז, להתנהגות דורות מחוסרי הקרבנות, שלא היה בהם את יצר העבודה זרה, ולכן לא היו זקוקים לקרבנות כנגדו (לפי הרמב"ם), יוביל למסקנה שעתידין הקרבנות ליבטל לעתיד לבוא?!
גישה שנייה (הרמב"ן) גורסת, שהציוויים על הקמת המשכן ועבודת הקרבנות בו ניתנו לכתחילה, ולא בגלל חטא העגל. הם מהווים חלק מתרי"ג המצוות מאז, ועתידים להתחדש לעתיד לבוא. לפי גישה זאת, יש להתגבר על הפער שנוצר בתפיסת מהות עבודת הקרבנות במהלך שנות העדר עבודת הקרבנות, על ידי הכנה מתאימה, לכשתחודש העבודה לעתיד לבוא.
במציאות הנוכחית, עבודת הקרבנות מצטיירת כמעשה אכזרי. שחיטת בעלי חיים המשמשים לכפרת עוונות, אינה עולה בקנה אחד עם חיי הרמוניה בין האדם לבין החי. (הגם ששחיטת בקר וצאן בבית המטבחיים מתקבלת על ידי אותם מסתייגים בשוויון נפש).
מצוות ברית המילה נראית אכזרית, ובכל זאת היא מקוימת על ידי רובו ככולו של עם ישראל. זאת משום שהיא לא פסקה מעולם בעם ישראל. הדעת נותנת, שאם היינו ממשיכים לקיים את עבודת הקרבנות ללא הפסקה, כאמצעי ולא כמטרה, כפי שקיימנו את מצוות המילה ככתבה, כלשונה, כאשר ציווה ה', גם עבודה זו לא הייתה נראית אכזרית.
לעתיד לבוא, יהיה צורך בחינוך ושינוי מחשבתי בכל הקשור למהות עבודת הקרבנות טרם קיומן, כדי שהיא תתקבל בעם ישראל, במתכונת מצוות ברית המילה.
(ויקרא תשעב)
