אדם כי יקריב מכם

ספר ויקרא, "ספר הכהונה", פותח במסכת ארוכה של דיני הקורבנות. בעיני רבים מבני דורנו נראים אלה כדבר זר ומוזר, וכבר האריכו בעניינם הוגים ואנשי הלכה.
אכן, בדרך כלל התורה מקצרת מאד בלשונה. עד כדי כך שפרשיות רבות בה – דוגמת האיסורים שבעשרת הדיברות, אינם כוללים אלא שתי מלים, דוגמת "לא תגנוב", "לא תרצח", והלכות שבת הרי הן, כדברי חז"ל, כ"הררים התלויים בשערה". והנה, דווקא בענייני הקורבנות מאריכה התורה וחוזרת וכופלת פרטים ופרטי פרטים.
בתוך ים הפרטים, וממש בראשם, מזדקרת בבת ראש מילה אחת: "אדם כי יקריב מכם". דווקא כאשר מדובר על מצוות, שתוצאתן הקרבת מאות ואלפי בעלי חיים, מתמקדת התורה ב"הקרבת האדם", ועושה שימוש בתואר שאינו כה רווח בתורה, לצד הכינוי "איש" הרווח בה הרבה יותר. פרשנים רבים, אחרונים כראשונים, נתנו דעתם למילה זו ופירשוה בדרכים שונות, מהם על דרך הפשט, מהם על דרך הדרש.
אפשר, שלצד כל הפירושים הטובים, ביקשה התורה להסב את שימת לבנו גם לקורבנות ה"אדם" שכה מרובים בינותינו. מרוב עיסוקו היומיומי בשחיטת חולין וקודשים, עשוי אדם לשכוח שלא אחת "נשחטים" לצדו – גם אם לא פיזית, אלא נפשית ורגשית, הרבה אנשים, שהיו קורבן למעשי עבריינות ועוול.
השבוע התקיים כנס בינלאומי שהוקדש כולו לנפגעי עבירה. עשרות חוקרים, מהארץ ומחו"ל, דיברו על היבטיו השונים של הנושא: פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, משפטנים וקרימינולוגים.
במשך שנים רבות, לא גילתה החברה הבנה ורגישות מספקת למעמדו ולמצבו של קורבן העבירה. רק בשנים האחרונות, החלו להישמע, תחילה בקול דממה דקה וכיום בקול רם ונישא – קולות המעלים את קורבן העבירה על סדר-יומה של החברה. שיאה של תמורה זו בחקיקת חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 שמעניק לקורבן העבירה זכות להשמיע "קולו" בבית המשפט, ומאפשר לו ליטול חלק, גם אם קטן יחסית, בהליך הפלילי.
סוגיה זו, כשלעצמה, כמעט ולא נדונה בצורה שיטתית במקורות המשפט העברי. ועם זאת, ניתוח של מקורות שונים עשוי להצביע על נקודת מבטו של המשפט העברי בסוגיה חשובה זו, ולשרטט קווים להתפתחות ההלכות המשפטיות שמתייחסות אליה.
עיון במקורותינו העתיקים, למן תקופת התנ"ך ועד היום, מלמד שגם כאן חלה תמורה משמעותית. במקורות הראשוניים ביותר, נאלם-נעלם קולו של ה"קורבן" עד שנדם, כמעט לחלוטין. יצחק אבינו מובל לעקדה בידי אברהם אביו, אך מלבד משפט שאלה קצר בראשית תיאור המעשה, ("וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה") קולו נדם לחלוטין בהמשכו. והדברים מובלטים ומוחרפים עוד יותר בסוף הפרשה, כאשר מתוארת חזרתו של אברהם אל מקומו: "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל-בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע". רק אברהם "שב" אל נעריו ולמקומו, אך יצחק נעלם! ולא ייפלא שמכאן ואילך אין אנו פוגשים ולו ברמז דו שיח בין אברהם לבין "הניצול הראשון", יצחק בנו, שהיה "שה לעולה" ומכאן ואילך קולו נדם לחלוטין.
כך היה גם עם נכדם יוסף. כאשר הוא מושלך לבור, מנהלים האחים דו שיח עֵר ביניהם. "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו. וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ". וקולו של יוסף היכן הוא? אֵלֶם מוחלט.
כך היה עם יוסף גם כאשר אשת פוטיפר אדוניו ביקשה לשלוח בו יד. יוסף מחריש, נאלם דום, עוזב בגדו בידה ונס החוצה. אך קולו, ממש כ"אנשי הצפרדע, אנשי הדממה", לוחמי הקומנדו הימי, נעלם ולא נודע מקומו. "איש לא ראה איש לא שמע". הוא הדין למעשה אחותו, דינה בת יעקב. שכם בן חמור "מדבר על לבה", ולאחר מכן מענה אותה. שכם מקיים דו שיח עם אביו ועם אחיה. אך קולה-שלה, קול הקורבן, אינו נשמע.
רק בדורות מאוחרים יותר, מתחיל להישמע קולו של קורבן העבירה, ולעתים שוועתו נשמעת מקצה העולם ועד סופו. כך במעשה אמנון ותמר, וכך במקורות מאוחרים הרבה יותר, שבהן מבין קפלי התלמוד והתשובות ההלכתיות נשמע קולם של קורבנות עבירה, בעיקר ילדים ונשים, אך גם קולם של אלמנות ויתומים, עגונות ומסורבות גט, ושאר נדכאים וחלכאים.
"קשר השתיקה" – או שמא נדייק ונאמר, "קשר ההשתקה" – של קול הקורבן האנושי, מעורר שאלות קשות, אנושיות ומוסריות, חברתיות ומשפטיות. שימת הלב, מוסבת דרך כלל לעבריין-הפוגע ולטיפול בו, ואילו הקורבן, שהוא הסובל העיקרי, נשכח לא אחת אי שם בתהום הנשייה.
"פרשת הקורבנות" שבספר ויקרא, מציבה בראשה את האדם, למען לא יישכח זה בסערת הקרבת קורבנות בעלי החיים. שמא מרוב דיבורים על "זכויות" יישכח נשואם, "האדם".
וכמין סגירת מעגל, שבה הפרשה ומצווה אותנו בהמשכה, בראש פרק ה', על חובתו של אדם לבוא ולהעיד, כאשר הוא רואה או יודע על מעשה עבירה, "ואם לא יגיד – ונשא עוונו".
הראייה, שימת הלב, הרגישות, היא תחילה וראש גם ב"קורבנות אדם", קורבנות מעשי עבירה, ומהן ובהן יש לגזור הנחיות מעשיות לשמיעת 'קולם' של נפגעי העבירה ולטיפול הראוי בהם.
(ויקרא תשעב)