ניסוי המרשמלו

נטיעת מטע חדש מלווה באיסורים ומצוות. במשך שלוש שנים הראשונות הפירות נאסרים בהנאה. רק לאחר השנה הרביעית מגיע השינוי המיוחל. הפרי הוא קודש לה' ונדרש האדם לאכול את הפירות בירושלים (נטע רבעי). מהשנה החמישית הפירות חולין: "וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ..". הרמב"ן סבור שמצוות ערלה משמשת כאמצעי למימוש הראוי של פירות האילן לטובת קיום מצוות נטע רבעי. וזו לשונו:

"וטעם המצווה הזאת, לכבד את ה' מראשית כל תבואתנו מפרי העץ, ותבואת הכרם ולא נאכל מהם, עד שנביא כל פרי שנה אחת הלולים לה'. והנה אין הפרי בתוך שלש שנים ראוי להקריבו לפני השם הנכבד, לפי שהוא מועט, ואין האילן נותן בפריו טעם או ריח טוב בתוך שלש שנים … ".

לשיטתו, איסור ערלה נועד שנוכל לקיים את מצוות נטע רבעי מהפירות המובחרים ביותר. בשלוש השנים הראשונות הפירות אינם יפים דיים, ולא ראוי להביאם לה'.

אבן עזרא סבור שיש טעם עצמאי לערלה. לשיטתו, אכילת הפירות במשך שלוש השנים הראשונות עלולה לפגוע בנפשו של האדם, ובלשונו: "ידוע כי הפרי הבא עד שלוש שנים אין בו תועלת ומזיק, כאשר יזיק לגוף כל דג שאין לו סנפיר וקשקשת ויזיק לנפש החכמה".

פרשנות שונה מצאנו בדברי ר' יהודה בן פדיה במדרש ויקרא רבה (פרשה כה): "מי יגלה עפר מעיניך, אדם הראשון, שלא יכולת לעמוד בציוויך שעה אחת, והרי בניך ממתינין לערלה שלוש שנים".

לדבריו, אין כל פגם בפרי, אלא שהתורה דורשת מאיתנו לשלוט ביצרינו ולדחות סיפוקים. הפזיזות גירשה את האדם הראשון מגן העדן, והתיקון לכך הוא האיפוק ושליטה ביצר התאווה.

דחיית סיפוקים היא משמעותית לבניית האישיות של האדם. החוקר ולטר מישל ערך ניסוי הנקרא "ניסוי המרשמלו". במהלך הניסוי נבדקו ילדים בגיל ארבע. לכל אחד מהם ניתן מרשמלו כשהובטח להם שיקבלו מרשמלו נוסף, רק אם יוכלו להמתין עשרים דקות לפני שיאכלו את הראשון. חלק מהילדים לא היו מסוגלים להמתין וחלק כן. לאחר מכן עקבו החוקרים אחר הילדים עד גיל ההתבגרות ומצאו, שבעלי היכולת להמתין היו סתגלניים יותר ואחראיים יותר.

התורה מחנכת אותנו לאיפוק באמצעות מצוות הערלה. שלוש שנים נותן העץ הצעיר את פֵּירותיו, והחקלאי צופה בפירותיו הנושרים שמרקיבים על האדמה, ועיניו כלות. אמנם, כולנו נמנעים מלאכול פירות ערלה אבל את עיקר המחיר משלם החקלאי המגדל, שבמסירות מוותר על התוצרת שהניבו לו העצים כמצוות ה'.

(אחרי-קדושים תשפ"א)