מערכת שבתוןיצחק לקס
פרשתנו עת עוסקת היא בקרבן החטאת, מציינת מספר חוטאים בשגגה אשר מביאים קרבן חטאת לכפרה וביניהם הכהן הגדול, העם כולו והנשיא.
והנה כאשר התורה רוצה להודיע לנו מהו הקורבן שיביא הכהן שחטא, או העדה ששגתה, היא פותחת במילה "אם": " אם הכהן המשיח יחטא …", " ואם נפש אחת תחטא …", " ואם כל עדת ישראל ישגו ..".
ואולם, עת עוסקת הפרשה בנשיא, משנה היא את נוסח הכתוב: "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹקָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם: אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים" (ויקרא ד´ כב-כג)
שתי גישות עיקריות מסבירות את פשרו של שינוי זה, כאשר כל אחת מהן משקפת תפיסת עולם שונה. האחת אוטופית-אידיאית והשנייה ריאלית-מציאותית.
אשרי הדור שהנשיא מביא קרבן על שגגתו
את הגישה האוטופית-אידיאית מוצאים אנו בדבריו של רבן יוחנן בן זכאי:
"אשר נשיא יחטא". אמר רבן יוחנן בן זכאי: אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו. אם על שגגתו מביא חטאת, צריך לומר על זדונו? אם נשיא שלו מביא חטאת, צריך לומר מהו הדיוט?" (תורת כהנים על הפסוק וכן במסכת הוריות דף י:).
רש"י על אתר מפרש פסוק זה ואומר :
"אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר, שמתחרט על זדונותיו"
ובמס' הוריות דף י: בד"ה "צריך אתה לומר" מפרש רש"י: "אם המלך שאין לבו כפוף מרגיש ומביא קרבן על שגגתו, כל שכן שהדיוטות מרגישין שליבם כפוף" .
הנה כי כן רואים אנו בגישתו של רש"י המתבססת על דברי רבן יוחנן בן זכאי, תיאור של תקופה אידיאלית בה נשיא בעם או המלך, עת חטאו בשוגג, (ואין כאן המקום להרחיב על נשיא שחטא במזיד) מכים הם על חטאם, מביעים חרטה גמורה ומביאים קרבן על שגגתם, מתוך צורך ורצון כן ואמיתי להוות דוגמא ומופת לכל העם, גם להדיוטות שבהם, אשר נושאים עיניהם אל מנהיגי הדור ולומדים ממעשיהם ומהתנהגותם לטוב או לרע.
התנהגות שכזו מצד הנשיא, תתווה דרך של התנהלות והתנהגות מוסרית בקרב העם בחיי המעשה, בין אדם למקום ובין אדם לחברו, תוך שהעם ילמד כי אין כל בושה בהכרה בחטא, בעשיית תשובה תוך חרטה על העבר וקבלה לעתיד.
יתירה מכך, יהיה בכך גם משום ההבנה כי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", וכי גם נשיאים ומנהיגים יש שיחטאו ככל האדם, ובלבד שידעו להכיר בחטאם, ולבקש על כך סליחה ומחילה .
דע עקא, עיון מדוקדק בדברי רבי יוחנן בן זכאי תוך הכרת התקופה בה הוא חי, תלמדנו, כי מדובר בשאיפה כמעט אוטופית ובתקווה אידיאית למנהיגים ראויים אשר אכן יהיו בעלי מוסר ויכירו ואף יודו בחטאם, כאשר בפועל רובם המכריע של המנהיגים בעם ישראל לדורותיו, סרבו להודות בחטאם.
רבן יוחנן בן זכאי אשר חי בדור חורבנה של ירושלים, הוצא מתוך חומות העיר כשהוא עושה עצמו כמת, לא מתוך חשש שמא יפגע מהרומאים, אלא מתוך חששו מפני אחיו הבריונים שהיו בתוך ירושלים, אשר סרבו להכיר בכך שדרכם היא זו אשר תוביל בסופו של דבר לחורבן העיר והמקדש.
כאשר הנשיא יחטא
את הגישה הריאלית- מציאותית מוצאים אנו בדברי הזוהר הקדוש על אתר עת מתייחס הוא לשוני שבין הכוהנים לנשיא:
" אלא הכהנים אינם נוטים כל כך לחטוא כי הכהן נזהר תמיד מחמת יראת שמים שיש בו בכל יום, מחמת המודעות שלו שהוא שליח של עם ישראל, ומחמת היותו שליח אישי של כל אדם מישראל להקריב את קרבנותיו. ועל דא פֶּלֶא הוא כאשר יחטא, ובגין כך ו"אם" כתיב. וכן וְאִם כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ פֶּלֶא הוא שכולם יכשלו בחטא, משום דאי אלין יחטאון –אלין לא יחטאון, ובגין כך ו"אם" כתיב. אבל הכא "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא" – ודאי. כיוון שלבו גס בו, כי העם הולכים אחריו וכפופים לו, ועל דא – "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא" כגון דעבר על מצות לא תעשה והוא עביד חד מנייהו ועל דא לא כתיב ביה ו"אם" שהרי אין ספק שיחטא".
מדברי הזוה"ק עולה כי באופן ודאי, מי שהגיע לתפקידי שררה, ברור מעבר לכל צל של ספק כי יכשל בחטא, עקב גבהות רוחו, גסות ליבו ותחושתו כי כוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל הזה.
מנהיג, נשיא או בעל שררה, חש מתוך גאווה ואיבוד הצניעות והמוסר, כי ברום מעמדו ותפקידו, יכול הוא לעשות ככל העולה על רוחו, וכי הכל מותר, הרשות נתונה, אין מה או מי אשר ימנע ממנו מלעשות את אשר ליבו חפץ ולא יהא מאן דהו אשר יפצה פה ויצפצף.
וכך גם מוסיף וכותב הספורנו על אתר: "כי אמנם זה דבר מצוי שיחטא, כאומרו 'וישמן ישורון ויבעט". עולה מדבריו כי השררה היא הגורמת לו לחטוא.
אנטיתזה מוחלטת לכך היא דמותו של משה וענוותנותו, כאשר בתחילת פרשתנו על אף היותו מנהיג, נשיא ומלך, הצניע עצמו ורשם אות "א'" של מלת ויקרא באות קטנה, כדי שיראה הקורא את אותיות "ויקר" ויטה לחשוב כי רק במקרה מדבר הקב"ה עימו.
כאשר נשיא יחטא ויכיר בחטאו – אשרי הדור
גישה אפשרית נוספת המשלבת בין דברי ריב"ז לבין דברי הזוהר, הינה זו המתייחסת לדור שמאושר יהא, עת נשיאו, אשר ברור כי יחטא בשלב כלשהו, ידע להכיר בחטאו.
אשרי הדור אשר נשיאו אינו מוכן לסלף את העובדות, לשקר בריש גלי ולהציג עצמו כצדיק יסוד עולם וכמי שלא חטא.
אשרי הדור שנשיאו אינו נוקט בכל דרך אפשרית כדי לחפות על מעשי עוולה, פשעים ועוונות אשר עשה מתוקף רום מעמדו.
אשרי הדור אשר נשיאו על אף שידוע שיחטא, עת חטא, יודע הוא להתוודות על חטאו, ולבקש סליחה, מחילה וכפרה ואף לשאת את עונשו הראוי לו.
ואשרי הדור, אשר חלק כזה או אחר ממורי ההלכה שבו, אינם מביעים תמיכתם בכיכרה של עיר במי שחטא ונמצא אשמתו בידו ואף הוכחה, בעוד החוטא עצמו לא שב מחטאו, לא הודה ולא ביקש סליחה, מחילה וכפרה.
אוי לנו כי בדורנו אנו לא זכינו לכך, ולוואי שנזכה לכך במהרה בימינו.
(ויקרא תשעא)
