ואני קרבת אלוקים לי טוב

ד"ר יעקב חבה, סגן דקאן
הפקולטה למשפטים
אונ' בר-אילן
השבת אנו מתחילים בקריאתו של ספר ויקרא. שתי הפרשות הראשונות עוסקות בתורת הקורבנות. ראשונים ואחרונים דנים בשאלת טעמי הקרבנות, ומביאים הסברים שונים. ידועים דבריו של הרמב"ם במורה נבוכים (ג, מו) לפיהם מטרת הקרבנות לעקור אמונות שרווחו בכוחם של בעלי חיים, אשר עמים שונים עבדו אותם. הקרבתם של בעלי חיים אלה באה "כדי למחות עקבות ההשקפות הבלתי נכונות הללו…. כדי שיהא המעשה אשר חשבוהו שיא המרי, בו מתקרבים לפני ה', ובאותו המעשה מתכפרים החטאים, וכך מרפאים את ההשקפות הרעות שהן מחלות הנפש האנושית, בהפך אשר בקצה השני". וכך בהמשך דבריו מסביר הרמב"ם בדרך זו פרטים שונים בעבודת הקרבנות.
הרמב"ן בפירושו לתורה (א, ט ד"ה עולה) דוחה את דבריו של הרמב"ם, בטענה שאין בכוחם של הקרבנות לעקור אמונות אלו, וכן כי קרבנות הקריבו גם כשאמונות כאלה לא רווחו, כגון נח שהקריב קרבן ועוד. במסגרת זו לא ניתן להרחיב בויכוח אודות דבריו של הרמב"ם, אשר יש שצידדו בהם, ויש שדחו אותם. אני מבקש להתעכב קמעה על שני טעמים אחרים, שמציע הרמב"ן לעניין הקרבנות:
ההסבר האחד – הקרבן הוא מלשון קירבה, האדם החפץ בקרבתו של הקב"ה מביא קרבן כביטוי לקרבה זו, משל לאדם המביא מתנה לחברו הקרוב או לזוגתו.
ההסבר השני קרבן מלשון הקרבה, ובלשונו: "…כי כאשר יחטא ויביא קרבן ויסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה, וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו וכו'…."
הקרבן, לפי הסבר זה, מבטא למעשה את הכרתו של החוטא בחטאו, את ההפנמה של דרכו הרעה, ואת העונש לו הוא ראוי בגין החטא. הקרבתו של בעל החיים מהווה מעין תזכורת לחוטא, איך היה ראוי לו לכפר על החטא. מה שעובר על בעל החים, היה עליו לעבור בעצמו. הקב"ה עשה חסד עם החוטא, כשאפשר את הקרבת בעל החיים, כדי לעורר את החוטא וכתחליף להקרבתו של החוטא עצמו.
ייתכן ששני הסבריו של הרמב"ן באים לידי ביטוי בקרבנות השונים על פי אופיים. יש והקרבן בא בשל החטא שקדם לו, כחלק מהליך הכפרה וההיטהרות מן החטא, כקרבנות חטאת ואשם. יש והקרבנות באים כקרבנות של קרבה, כקרבנות המבטאים את הקשר המיוחד בין עם ישראל לקב"ה ובין האדם לבוראו, בקרבנות אלו ניתן לכלול את קרבנות התודה, השלמים, קרבנות ציבור, פסח ועוד.
ייתכן גם שבין אלה ובין אלה כוללים בתוכם את שני הפנים של הקרבן. מחד, גם קרבן שבא כנגד החטא, מבטא רצון לקשר מחודש עם הקב"ה, תפקידו לא רק לכפר על החטא, אלא גם לרצות את האלוקים, כבסיס לפתיחת מערכת יחסים חדשה שבנויה על אהבת ה' ושמירת מצוותיו. יש בו מעין מחיקה של חייו של המקריב עד כה שהיו נטועים בעולם של חטא, ופתיחת חיים חדשים, חיים שיש בהם יראת חטא והימנעות ממנו.
מאידך גם קרבנות ציבור או קרבנות נדבה יש בהם משום הדגשת הפער בין האדם לבוראו, הדגשת הקטנות של האדם והתבטלותו כלפי הבורא, בד בבד עם רצונו לקרבת אלוקים. מתנה מביאים לא רק לאדם קרוב, אלא לעיתים דווקא למי שרחוק ונשגב, אשר יש צורך לרצותו. המתנה יכולה לבטא קרבה מיוחדת, אך לעיתים היא באה לבטא את הפער שבין הנותן למקבל.
אכן, יחסיו של האדם עם בוראו ועמידתו מול אלוקיו, נעים בין שני קטבים אלה. "את ה' אלוקיך תירא" (דברים, ו, יג), ובמקביל "ואהבת את ה' אלוקיך" (דברים, ו, ה). יראה ורוממות יחד עם אהבה ודבקות.
מחד, מי יכול לעמוד לפני ה', בבחינת: "מי לא יראך מלך הגוים" (ירמיהו, י, ז). אדם צריך להרגיש עצמו עפר ואפר לפני ה'. עליו לזכור ש:"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ), חייו צריכים להיות מלווים בתחושה מתמדת של: "שוב יום אחד לפני מיתתך… ונמצא כל ימיו בתשובה" (שבת, קנג, א), של הצורך בכפרה תמידית על החטא.
מאידך, אסור שתחושה כזו תשתק את האדם, תגרום לניתוק מהקב"ה או לריחוק ממנו. אדרבא, האדם צריך לשאוף לקרבה מכסימלית אל הקב"ה, לחיות תחת שאיפה מתמדת של רצון להידבק באלוקים ולהסתופף בצילו, בבחינת: "ואני קרבת אלוקים לי טוב" (תהילים, עג, כח).
(ויקרא תשע)