ואם לא תשיג ידו

פרשת ויקרא מציגה בפנינו לראשונה את תורת הקרבנות המסודרת, ובניגוד לאלה שמתוארים בשלהי ספר שמות כאן מדובר גם על קרבנות יחיד. בין שאר דיני הקרבנות מפרטת התורה את דין האשם (פרק ה). אחד המאפיינים הייחודיים לאשם הוא היותו, בתנאים מסויימים אשם עולה ויורד, וכמו שכותבת זאת התורה:
"וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא […] אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא […] אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם […] אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב […] וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ. וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן הַצֹּאן […] וְאִם לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה […] וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת […] ".
התורה מציגה, אם כן, מדרג של שלוש רמות של קרבן על החטאים והטומאות המתוארות, מן הצאן, מן העוף או מן הצומח. מחדד את הדברים החזקוני בהסבירו (על פס' ז): "אין אומרים לו ללוות ואין אומרים לו עסוק באומנותך". דיוק זה מקורו בספרא על אתר, שמסביר שגם אם אין ידו מגיעה די שה, אפילו שיש לו כסף די והותר לרכישת כמה עופות, לא אומרים לבן אדם להתאמץ עוד קצת ולרכוש שה. ר' ברוך אפשטיין, מחבר ספרי תורה תמימה, הביא בנקודה זו פליאה גדולה על ר' יצחק אברבנאל, שקבע בפירוש פסוקים אלה נגד הוראת חז"ל המפורשת.
האברבנאל, בהקדמתו לספר ויקרא, מציג בצורה פשוטה שהעקרון של התשלום הפרוגרסיבי על קרבנות נכון לגבי כל קרבן שאדם נאלץ להביא על חטאיו, חטאת כאשם. כך כתב שם: "וממה שאמר הכתוב אחר כל זה וכפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא מאחת מאלה מורה הוראה אמתית שמה שאמר ואם לא תשיג ידו חוזר על כל מיני החטאת כמו שזכרתי ולא על זה בלבד". אולם, דבר זה נוגד את דין חז"ל הברור, כפי שהוא בא לידי ביטוי במסכת כריתות (משנה ב, ד): "אלו מביאין קרבן עולה ויורד על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו והיולדת והמצורע". למעשה, הדברים כבר מפורשים בתורה, כפי שראינו לעיל.
הגם שדברי חז"ל הם קילורין לעיניים, ואין עליהם עורר וחולק, מכל מקום ראוי להעיר על מגמתם של דברי אברבנאל, שלא אמר את דבריו הלכה למעשה, כי אם דיבר על מהותם וליבם של הדברים. צריך להבין בכל מקרה מהיכן נובע חטאו של האדם, ומשכך לדון אותו באופן אחר, ולא מתוך משוא פנים ואיפה ואיפה. חשוב להבהיר שהקרבנות עוסקים במקרים בהם הדין הוא כלפי שמיא, בעוד בדיני אדם צריך להזהר מלהחיל עקרון של ענישה משתנה. אולם, אל מול פני ה' צריך להבחין בין חוטא לחוטא.
העני איננו רק נטול אמצעים לתשלום, אלא מצבו הנפשי שונה מהותית מזה שהפת מצויה בכיסו. בכוחו של העשיר להתמודד עם המציאות ממקום של הסתכלות מלמעלה, כמי שאיננו מצוי בחרדה ובמצוקה קיומיים. החטא, מבחינתו, הוא בחירה, בחירה ברע, וגם אם הוא נעשה בשגגה הרי זו חוסר זהירות שמחייבת ענישה. העני, מנגד, איננו פטור מעונש, אולם החטא אצלו איננו חוייה, איננו בחירה מודעת, כי אם מבטא, פעמים רבות מצוקה נפשית, מקום של אין ברירה.
שוב, נבהיר, אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד הוראות ה', אולם לא דין אחד למי שחי חיי נוחות למי שעננה מצויה מעל ראשו. כך מנסה אברבנאל ללמדנו את עקרון העל שכלפי שמיא העני אכן זכאי יותר, לא בדין, אלא ברעיון.
בימים אלה אנו מצויים בעיצומה של שביתת העובדים הסוציאליים (נכון ליום ב'). אחת התרומות החשובות למקצוע זה היא ההבנה שהאדם והחברה הם מכלול. אם ברצונך לטפל בחלאים חברתיים כדוגמת פשיעה והיגררות למחוזות בעייתיים מבחינות רבות אחרות (כדוגמת נגעי הסמים, הזנות, העבריינות והאלימות) עליך לטפל טיפול שורש בבעיות החברתיות הראשיות, ובעיקר במצוקה הכלכלית. נבהיר, מי שהגיע לאלימות ולפשיעה איננו זכאי מעונש לעולם, גם אם כך התחנך וכך גדל. האדם הוא יצור בחירי, ובכוחו להכריע לאיזו דרך ילך. אולם כאשר אנו מדברים על חברה אין ספק שבחברות עם מאפייני מצוקה בולטים נמצא יותר כניעה ליצרים של הרס עצמי, על כל המתלווה לכך. הצורך בפורקן נפשי, במפלט מצרות הקיום, מוליד התנהגויות קשות ומסוכנות.
מי שמצויים בחזית המאבק בתחום זה, ומשמשים רשת הבטחון של החברה הישראלית כולה הם אותם עובדים סוציאליים שנאנקים תחת נטל הפרנסה שאיננו מרפה. בהטבה משמעותית של תנאיהם יש משום קריאת כיוון וביטוי הערכה מינימלי של קברניטי המדינה, שאינם מהססים להצביע עליהם כעל חוד החנית של העשייה החברתית היומיומית. לא די במתן תשלומים חד-פעמיים לעמותוחת צדקה וחסד, חשובות ככל שיהיו. ללא טיפול יסוד ובסיסי בכל בעיות החברה, בשיקום התא המשפחתי ובביסוס תפיסה ערכית נורמטיבית בשכבות המוחלשות של החברה, לא נוכל ללכת בדרך בה ישכון אור.
תורת הקרבנות מלמדת אותנו שחובה להטיל חבות על כל אדם מישראל, אך בד בבד להכיר ברקע שלו, ולהבין שתכלית הקרבנות לשקם את החוטא, ולא לדרדר אותו למחוזות של מצוקה גדולה עוד יותר.
(ויקרא תשעא)