ד"ר פנינה נויבירטלעילוי נשמת סבתנו הדגולה והאהובה שרה נעמי בת יוסף הרשקוביץ
שנפטרה בשבת קודש, כ"ו בניסן תש"ע
מזמור תהילים קל"ב עוסק בהשכנת השכינה בבית הבחירה. דוד המלך עמל ומתייסר בחפשו אחר "מקום" לשכינה: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר יְדֹוָד לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ" (פס' א'). דוד נודר לא לנוח ולא לשקוט עד שיימצא המקום המיוחל, כמובא בהמשך המזמור: "אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי: אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַידֹוָד מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב". (פס' ג'-ה'). סוף סוף אכן השכינה "מוצאת את מנוחתה": " זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד" (פס' י"ד). השכינה "נחה" בבית הבחירה, במקום המקודש: "פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ:" (שם).
מדוע מודגשת קדושת המקום? וכי כיצד ניתן לומר כי הקב"ה, אשר אין לו דמות הגוף ואינו גוף, תלוי מקום?
עבודת ה' עברה מהפכים משמעותיים וגדולים משחר היווסדה של האנושות. בסמוך למתן תורה, כאשר בני ישראל אך יצאו ממצרים, ציווה הקב"ה את משה: "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:" (שמות כ', כ"א). עבודת ה' איננה מתוחמת למקום, ואילו בשלב מאוחר יותר מתייחדת עבודת ה' למשכן ארעי. רק עם בניין בית הבחירה על הר הבית בירושלים, נקבע מקום ייחודי לעבודת ה', כמובא במדרש (תנחומא בא פרק ה): "…ולמה נמצאת שכינה במצרים ללמדך עד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדבור משנבחרה ארץ ישראל נפסלו כל הארצות עד שלא נבחרה ירושלים היה כל ארץ ישראל כשרה לדבור משנבחרה ירושלים נסתלק הדבור מארץ ישראל עד שלא נבחר בית העולמים היתה ירושלים ראויה לשכינה משנבחר בית העולמים יצתה ירושלים דכתיב (תהלים קלב) כי בחר ה' בציון אוה למושב לו ואומר זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה (שם)".
ביטוי למתח בין עבודת ה' הכללית, אשר אינה תלויית מקום, לבין מציאת המקום לשכינה בהר הבית, ניתן למצוא במדרש המופלא המתאר את כריית היסודות למקדש בהר הבית על ידי דוד המלך בו עסקנו לפני שבועות מספר בהקשר שונה (סוכה נ"ג:): "בשעה שכרה דוד שיתין (יסודות למקדש) קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא (גאו מי התהום וביקשו להציף את העולם) … כתב שם אחספא ושדי לתהומא ונחית תהומא (כתב דוד המלך את שם ה' על חרס, וזרקו אל התהום, ומי התהום התחילו לרדת)
מדרש זה מתאר את ההתלבטות הקשה המלווה בבניין בית הבחירה. מי התורה החיים והמחיים שואפים להציף את העולם, בבחינת "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", ללא אילוץ או מגבלת מקום. אולם דוד המלך מייחד את השכינה למקום אחד, מתחם את המים לגבולות הר הבית.
צמצום עבודת ה' למקום אחד אינו מבטא את תלותו של הקב"ה במקום חלילה, כי אם את היזקקותה של האנושות לעבוד את הקב"ה באופן מוגבל ומרוסן – במקום אחד (והשווה ברמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג').
עבודת ה' אשר איננה מתוחמת ומוגדרת כרוכה בסיכון. בהיעדר מיקוד והכוונה, עם ישראל עלול לאבד שליטה, לסטות מן הדרך. חשש זה מוצא את ביטויו, בין היתר, בציוויו של הקב"ה לתחם את הר סיני – הפעם הראשונה בה מופיע ציווי מפורש למגבלת מקום בכתוב: "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת … וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל יְדֹוָד פֶּן יִפְרָץ בָּם:"(שמות י"ט, י"ב-כ"א) מגבלת המקום נועדה למסד את עבודת ה' באופן אשר יגונן על עם ישראל מפני כאוס – פן יפרץ בם.
אולם תיחום זה של עבודת ה' איננו סוף פסוק. תיקון עולם משמעו פריסת עבודת ה' אל מעבר למגבלת המקום, כמובא במדרש (שיר השירים רבה ז', י"א): "עתידה ירושלים להיות מתרחבת בכל צדדיה עד שתהא מגעת לשערי דמשק וגליות באות ונינוחות תחתיה לקיים מה שנא' ודמשק מנוחתו עד דמשק מנוחתו מה מקיים ר' יוחנן (ירמיה ל') ונבנתה עיר על תלה כתאנה זו שקצרה מלמטה ורחבה מלמעלה כך עתידה ירושלים להיות מתרחבת בכל צדדיה וגליות באות ונינוחות תחתיה " עבודת ה' עתידה להתרחב מהמקדש שבירושלים אל רחבי העולם כולו. קדושת ירושלים לא תילקח, חלילה, כי אם תתפשט ביקום. ממדרש זה עולה, כי במציאות מתוקנת יותר ראוי כי מי התורה יופצו ברחבי העולם כולו, כאותם מי תהום שביקשו לשטוף העולם בזמנו של דוד, ובלשון המדרש: " עתידה ירושלים להתרחב ולעלות ולהיות מגעת עד כסא הכבוד עד שתאמר צר לי המקום" (שם), עתידים אנו להתעלות עד שנאמר כי צר לנו המקום – מעל למגבלת המקום, ויה"ר שנזכה.
(ויקרא תשע)
